"אני רוצה לכתוב רומן,"
אמרה לי אישה מבוגרת בפגישת יעוץ השבוע,
"ואני יודעת שרומן ראשון מבוסס לרוב על תכנים אוטוביוגרפיים,
אבל החיים שלי היו סתמיים ורגילים ואין בהם שום דבר דרמטי."

 

אמרתי לה שאין דבר כזה חיים שאין בהם שום דבר דרמטי.
היא התחילה לספר לי על חייה
ותוך שלושה משפטים בערך הגענו לנושא דרמטי מאוד
וככל ששמעתי עוד מסיפור חייה כך נפער פי.
האישה הזו יכולה להגיד הכול על החיים שלה, מלבד שהם רגילים.
אני כמובן מנועה מלציין פרטים,
אבל מדובר בין היתר במגורים בחו"ל במקום לא סטנדרטי,
ובעיקר בתחושה פנימית דרמטית שאפשר לעשות אתה מטעמים בספרות.
בסיכום הפגישה העברתי לה 4 אופציות לרומנים שונים המבוססים על חייה.

 

אחת התכונות החשובות של סופר היא היכולת לזהות את הדרמה והקונפליקט והעניין
שנמצא בכל סיטואציה (או הדרמה שיכולה להיות).
צ'ארלי צ'אפלין אמר שהחיים הם טרגדיה בתקריב וקומדיה בצילום מרחוק.
כאשר אנחנו חיים את חיינו, אנו רואים אותם מכיוון אחד וממרחק רגיל.
דברים רבים אנו לוקחים כמובנים מאליהם, בעוד הם יכולים להיות מרתקים ביותר כשאחרים יקראו עליהם.
נסו תמיד להביט על דברים מנקודת מבט רעננה, מהצד, בתקריב או מרחוק יותר.
פתאום חייכם ייראו שונה.
פתאום הריב עם החותנת ייראה אחרת לגמרי. פתאום היחסים עם הילדים יהיו מכרה זהב לחומרים לספר,
פתאום מסע קניות רגיל בקניון יקבל משמעות הרת גורל.
מצד אחד, יש בחיינו תמיד הרבה יותר קונפליקטים ודרמות ממה שאנחנו שמים אליהם לב.
מצד שני, גם בדברים הקטנים והיומיומיים, ברגע שאנו מתמקדים וכותבים על משהו ומתארים אותו, אנחנו גם נותנים לו משמעות וחשיבות.
הספר "קול צעדינו" של רונית מטלון למשל פותח בתיאור של הקליקים שעושים נעליה של דמות האמא. ועצם ההתמקדות בצעדים הופכת את העניין הכל-כך שגרתי ופעוט לחוויה ספרותית מעוררת רגשית.

אז זיכרו –
1. יש לכם בחיים חומר אינסופי לכתיבה. המון דרמה ועניין

2. אין נושאים לא מעניינים. יש רק כתיבה מעניינת או לא מעניינת.

 

אשמח לשמוע איפה זה תופס אתכם. מזדהים?