אם השאלה "מי אני בכלל שאכתוב ספר?"
מעולם לא עלתה בדעתך – סחטיין, סבבה,
אני מאשרת לך לסיים לקרוא כאן.

אבל אם כן –

אני רוצה לתת לך כמה מילות השראה ומוטיבציה. (לספר עסקי רדו לסימון למטה)
ובכן,
המחשבה "מי אני בכלל שאכתוב ספר?" נובעת בדרך כלל
ממבוכה על שאין לכם סיפור חיים משמעותי וקורע לב
שמצדיק עלילה אפית לספר.
אז אני רוצה לנפץ את המיתוס הזה בשלוש דרכים שונות:
1.

ראשית, לא חייבים שיהיה לכם סיפור חיים טרגי בשביל לכתוב ספר מעולה.
אפשר לדמיין ולהמציא מה שתרצו, לכתוב על עולמות אחרים, לכתוב על אנשים אחרים שכן היה להם כזה ועוד.
יוכי ברנדס לדוגמה טוענת שאין לה דמיון להמציא סיפורים ואין לה חיים מעניינים ולכן היא כותבת על אנשים אחרים ומכאן "מלכים ג'" ו"הפרדס של עקיבא" למשל.
אתם גם יכולים, כמו שחקנים, לתעל את הפחד שחשתם בילדותכם מול רעמים חזקים, אל סצנה בה הגיבור פוחד מקולות רקיעות הרגליים של מפלצת גודזילה ענקית. לתעל את כאב האובדן של הבובה האהובה שנשברה לסצנה בה ביתו של הגיבור נשרף כליל. לתעל את ההתרגשות והפחד מהלא נודע כשגיליתם שאתם בהריון ראשון אל סצנה בה הגיבור מתרגש ופוחד לפני אירוע משמעותי שעומד לקרות לו שלא התרחש בחיים שלכם עצמכם. הרגשות הן אותן רגשות. העוצמה משתנה קצת והתגובות יהיו שונות לדמויות שונות, אבל העיקרון הבסיסי דומה. זו הסיבה שאנחנו יכולים להזדהות עם רגשותיו של המלט שדודו רצח את אביו והתחתן עם אמו בלי שזה יקרה לנו אישית.
2.

שנית, ספר טוב לא חייב עלילה מסחררת, אלא כתיבה טובה,
וזו מושגת על ידי אימוץ, לימוד והטמעת אופן התבוננות ייחודי על העולם ושימוש בטכניקות ספרותיות שונות ובווירטואוזיות בלשון. את אלה אפשר ללמוד בסדנאות כתיבה ולהשתפר בהם.
מכירים את הביטוי "הוא יכול לשיר את ספר הטלפונים"? הכוונה היא שמישהו שר כל כך יפה עד שלא משנה כלל תוכן המילים, פשוט נפלא להאזין לקולו. כך גם בכתיבה. אם כתיבתכם תהיה פואטית, נעימה לאוזן וחודרת ללב – תוכלו לכתוב ספר שלם על קורותיכם ביום האתמול והוא יהיה נפלא.
הספרות אינה צריכה לספר רק על אירועים כמו שואה. להיפך. לפעמים סצנה שבה אימא מכינה סנדוויצ'ים לילדיה יכולה להיות כל כך טעונה, חזקה, מרגשת, מרתקת ועוצרת נשימה או לחלופין דווקא אירונית ומצחיקה עד דמעות. פשוט לימדו לכתוב טוב.
3.

שלישית, יש לכם סיפור חיים משמעותי. כן, גם לכם.
אין לי ספק בכך. אולי אין לכם פרספקטיבה לראות זאת, אבל אני מבטיחה לכם שבחייכם יש מספיק דרמה, קונפליקטים, קשיים, עצב, כעס, קנאה, עליות ומורדות, הצלחות ואכזבות בשביל למלא טרילוגיה לפחות.
אין עוד לאף אחד בעולם אותן טביעות אצבעות כמו שלכם. הגעתם לעולם כי החיים שלכם היו צריכים להתרחש, ולא היה ולא יהיה עוד אף אחד שיעבור בדיוק בדיוק את מה שאתם עוברים וחווים. אתם יצור חד פעמי ומיוחד ולכן גם הסיפור שלכם כזה.

אז יאללה,
תתחילו לכתוב.

———————————-
אם מדובר בספר עסקי,
אתם בטח נבוכים לגבי הרקורד שלכם,
עדיין אין לכם מספיק ניסיון או תעודות,
עדיין אין לכם רשימת תפוצה עצומה, עוד לא הופעתם מול קהל של 400 איש,
לא הופעתם בטלוויזיה וכדומה.

על כך אני אומרת – הפוך גוטה, הפוך!
הספר יכול לשמש אתכם כקרש קפיצה לכל הדברים הללו.
מי הכיר את רוברט קיוסאקי לפני ספרו "אבא עשיר אבא עני"?
רק אשתו והכלב בערך.
אז אל תהססו והתחילו לכתוב!

"אני רוצה לכתוב רומן,"
אמרה לי אישה מבוגרת בפגישת יעוץ השבוע,
"ואני יודעת שרומן ראשון מבוסס לרוב על תכנים אוטוביוגרפיים,
אבל החיים שלי היו סתמיים ורגילים ואין בהם שום דבר דרמטי."

אמרתי לה שאין דבר כזה חיים שאין בהם שום דבר דרמטי.
היא התחילה לספר לי על חייה
ותוך שלושה משפטים בערך הגענו לנושא דרמטי מאוד
וככל ששמעתי עוד מסיפור חייה כך נפער פי.
האישה הזו יכולה להגיד הכול על החיים שלה, מלבד שהם רגילים.
אני כמובן מנועה מלציין פרטים,
אבל מדובר בין היתר במגורים בחו"ל במקום לא סטנדרטי,
ובעיקר בתחושה פנימית דרמטית שאפשר לעשות אתה מטעמים בספרות.
בסיכום הפגישה העברתי לה 4 אופציות לרומנים שונים המבוססים על חייה.

אחת התכונות החשובות של סופר היא היכולת לזהות את הדרמה והקונפליקט והעניין
שנמצא בכל סיטואציה (או הדרמה שיכולה להיות).
צ'ארלי צ'אפלין אמר שהחיים הם טרגדיה בתקריב וקומדיה בצילום מרחוק.
כאשר אנחנו חיים את חיינו, אנו רואים אותם מכיוון אחד וממרחק רגיל.
דברים רבים אנו לוקחים כמובנים מאליהם, בעוד הם יכולים להיות מרתקים ביותר כשאחרים יקראו עליהם.
נסו תמיד להביט על דברים מנקודת מבט רעננה, מהצד, בתקריב או מרחוק יותר.
פתאום חייכם ייראו שונה.
פתאום הריב עם החותנת ייראה אחרת לגמרי. פתאום היחסים עם הילדים יהיו מכרה זהב לחומרים לספר,
פתאום מסע קניות רגיל בקניון יקבל משמעות הרת גורל.
מצד אחד, יש בחיינו תמיד הרבה יותר קונפליקטים ודרמות ממה שאנחנו שמים אליהם לב.
מצד שני, גם בדברים הקטנים והיומיומיים, ברגע שאנו מתמקדים וכותבים על משהו ומתארים אותו, אנחנו גם נותנים לו משמעות וחשיבות.
הספר "קול צעדינו" של רונית מטלון למשל פותח בתיאור של הקליקים שעושים נעליה של דמות האמא. ועצם ההתמקדות בצעדים הופכת את העניין הכל-כך שגרתי ופעוט לחוויה ספרותית מעוררת רגשית.

אז זיכרו –
1. יש לכם בחיים חומר אינסופי לכתיבה. המון דרמה ועניין

2. אין נושאים לא מעניינים. יש רק כתיבה מעניינת או לא מעניינת.

אשמח לשמוע איפה זה תופס אתכם. מזדהים?

להעז, זה סוד הנצחון בספרות, כשם שזה במהפכה ובאהבה
[היינריך היינה]

העזו!
העזו לכתוב גם שאין סיכוי לפרסם או להרוויח.
העזו לכתוב גם כשאומרים לכם שזה בזבוז זמן.
העזו לכתוב כל מה שעולה בדעתכם.
העזו לכתוב את הדברים הקיצוניים ביותר, האפלים ביותר, האישיים ביותר, המעוותים ביותר, המוזרים ביותר, המצחיקים ביותר, המפתיעים ביותר.
העזו לכתוב בסגנון חדש שעוד לא ניסיתם.
העזו לכתוב במקום ציבורי ובמקום שקט ומבודד.
העזו לכתוב על דברים שלא נכתבו מעולם.
העזו לכתוב על דברים שנכתבו כבר יותר מדי.
העזו לכתוב על משפחה ואנשים שאתם מכירים.
העזו לכתוב את עצמכם ללא ביקורת.
העזו לתת לאחרים לקרוא את מה שכתבם.
העזו לשמוע את כל מה שיש להם לומר.
העזו לשכתב.
העזו למחוק.
העזו לגנוז.
העזו להוציא לאור.
העזו.
תחיו.

אשמח לשמוע תגובות. איפה המאמר הזה תופס אתכם? ספרו לי.