אם השאלה "מי אני בכלל שאכתוב ספר?"
מעולם לא עלתה בדעתך – סחטיין, סבבה,
אני מאשרת לך לסיים לקרוא כאן.

אבל אם כן –

אני רוצה לתת לך כמה מילות השראה ומוטיבציה. (לספר עסקי רדו לסימון למטה)
ובכן,
המחשבה "מי אני בכלל שאכתוב ספר?" נובעת בדרך כלל
ממבוכה על שאין לכם סיפור חיים משמעותי וקורע לב
שמצדיק עלילה אפית לספר.
אז אני רוצה לנפץ את המיתוס הזה בשלוש דרכים שונות:
1.

ראשית, לא חייבים שיהיה לכם סיפור חיים טרגי בשביל לכתוב ספר מעולה.
אפשר לדמיין ולהמציא מה שתרצו, לכתוב על עולמות אחרים, לכתוב על אנשים אחרים שכן היה להם כזה ועוד.
יוכי ברנדס לדוגמה טוענת שאין לה דמיון להמציא סיפורים ואין לה חיים מעניינים ולכן היא כותבת על אנשים אחרים ומכאן "מלכים ג'" ו"הפרדס של עקיבא" למשל.
אתם גם יכולים, כמו שחקנים, לתעל את הפחד שחשתם בילדותכם מול רעמים חזקים, אל סצנה בה הגיבור פוחד מקולות רקיעות הרגליים של מפלצת גודזילה ענקית. לתעל את כאב האובדן של הבובה האהובה שנשברה לסצנה בה ביתו של הגיבור נשרף כליל. לתעל את ההתרגשות והפחד מהלא נודע כשגיליתם שאתם בהריון ראשון אל סצנה בה הגיבור מתרגש ופוחד לפני אירוע משמעותי שעומד לקרות לו שלא התרחש בחיים שלכם עצמכם. הרגשות הן אותן רגשות. העוצמה משתנה קצת והתגובות יהיו שונות לדמויות שונות, אבל העיקרון הבסיסי דומה. זו הסיבה שאנחנו יכולים להזדהות עם רגשותיו של המלט שדודו רצח את אביו והתחתן עם אמו בלי שזה יקרה לנו אישית.
2.

שנית, ספר טוב לא חייב עלילה מסחררת, אלא כתיבה טובה,
וזו מושגת על ידי אימוץ, לימוד והטמעת אופן התבוננות ייחודי על העולם ושימוש בטכניקות ספרותיות שונות ובווירטואוזיות בלשון. את אלה אפשר ללמוד בסדנאות כתיבה ולהשתפר בהם.
מכירים את הביטוי "הוא יכול לשיר את ספר הטלפונים"? הכוונה היא שמישהו שר כל כך יפה עד שלא משנה כלל תוכן המילים, פשוט נפלא להאזין לקולו. כך גם בכתיבה. אם כתיבתכם תהיה פואטית, נעימה לאוזן וחודרת ללב – תוכלו לכתוב ספר שלם על קורותיכם ביום האתמול והוא יהיה נפלא.
הספרות אינה צריכה לספר רק על אירועים כמו שואה. להיפך. לפעמים סצנה שבה אימא מכינה סנדוויצ'ים לילדיה יכולה להיות כל כך טעונה, חזקה, מרגשת, מרתקת ועוצרת נשימה או לחלופין דווקא אירונית ומצחיקה עד דמעות. פשוט לימדו לכתוב טוב.
3.

שלישית, יש לכם סיפור חיים משמעותי. כן, גם לכם.
אין לי ספק בכך. אולי אין לכם פרספקטיבה לראות זאת, אבל אני מבטיחה לכם שבחייכם יש מספיק דרמה, קונפליקטים, קשיים, עצב, כעס, קנאה, עליות ומורדות, הצלחות ואכזבות בשביל למלא טרילוגיה לפחות.
אין עוד לאף אחד בעולם אותן טביעות אצבעות כמו שלכם. הגעתם לעולם כי החיים שלכם היו צריכים להתרחש, ולא היה ולא יהיה עוד אף אחד שיעבור בדיוק בדיוק את מה שאתם עוברים וחווים. אתם יצור חד פעמי ומיוחד ולכן גם הסיפור שלכם כזה.

אז יאללה,
תתחילו לכתוב.

———————————-
אם מדובר בספר עסקי,
אתם בטח נבוכים לגבי הרקורד שלכם,
עדיין אין לכם מספיק ניסיון או תעודות,
עדיין אין לכם רשימת תפוצה עצומה, עוד לא הופעתם מול קהל של 400 איש,
לא הופעתם בטלוויזיה וכדומה.

על כך אני אומרת – הפוך גוטה, הפוך!
הספר יכול לשמש אתכם כקרש קפיצה לכל הדברים הללו.
מי הכיר את רוברט קיוסאקי לפני ספרו "אבא עשיר אבא עני"?
רק אשתו והכלב בערך.
אז אל תהססו והתחילו לכתוב!

כל אחד יודע לכתוב, לא?!

אומרים שבארץ יש יותר כותבים מקוראים. קשה להתווכח עם אמירה שכזו, כשכל אחד מאתנו מכיר בוודאי לפחות אדם אחד שכותב, שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לספר שאולי מתישהו יקדיש לו זמן. אנו לומדים לכתוב כבר בגיל צעיר מאוד, וממשיכים וכותבים כל החיים. רשימת קניות, תזכורות, התכתבויות, מבחנים, ברכות לארועים ועוד ועוד. במיוחד כיום, בעולם האס.אם.אסים והאי-מייל, נראה שאנו מתַקשרים עם אחרים יותר ויותר דרך הכתב ופחות בדיבור.

עודף כותבים אינו דבר רע. הבעיה מתחילה בגישה לכתיבה. בעולם בו כל אחד יודע קרוא וכתוב ובעל גישה לנייר, עט או מחשב, קל לאנשים להחשיב את עצמם כסופרים עוד לפני שפרסמו אפילו יצירה אחת. אצל משוררים הדבר עוד יותר גרוע, שכן הם ממלאים את מגירותיהם ובלוגיהם בעשרות ומאות שירים סתמיים ואפילו מקבלים עליהם תגובות טובות מקרובי משפחה וחברים או אפילו מחובבנים באינטרנט.

על פי המסורת, השתמש הבורא באותיות כדי לברוא את העולם, וכל מי שכותב יודע כי אותיות אכן בוראות. הן בוראות שירים וסיפורים, אנשים ומצבים, קולות וריחות, רגשות ותמונות ואפילו עולמות שלמים. אבל חשוב לזכור שאותיות הנן רק כלים. כלי עבודה. וכדי שלא נברא בהן צריף מט-ליפול, אלא ארמון מפואר, עלינו ללמוד להשתמש בכלים אלו ביעילות ובחכמה. טעות היא לחשוב שאפשר לכתוב טוב בלי ניסיון ולמידה.

כותב נולד

האם ראית פעם את אחד מהפרקים הראשונים של אמריקן איידול או כוכב נולד? בפרקים אלו מראים כל מני אנשים שמגיעים לאודישנים בבטחון מלא שהם יהיו הכוכב העולה הבא וינצחו בתחרות שירה, אבל מה – הם לא יודעים לשיר. כל צליל שהם מוציאים מהפה הוא צרימה מזייפת נוראית, וכאשר השופטים אומרים להם שהם לא עוברים הלאה ולא כדאי להם לנסות ולחלום על קריירת שירה, הם נפגעים קשות ומוחים: "השופטים לא מבינים כלום! אני שר נהדר!" . כפי שכל אחד נולד עם היכולת לפתוח את הפה ולשיר אבל רק מעטים לומדים לשלוט במיתרי קולם ולשיר טוב, כך גם עם ציור, פיסול וכתיבה. כל אדם לומד לכתוב בכיתה א' או אפילו בגן, אבל כדי לכתוב ספר טוב צריך להיות אומן, וצריך ללמוד טכניקה.

כישרון זה לא מספיק

כמובן שכישרון מולד יכול לגרום לאדם לדלג על שלבים, או להיות מאוד מוצלח מהר יותר מאחרים, ובלעדיו גם למידה ותרגול ארוך לא יביא תמיד לתוצאות טובות. אך גם כישרון יש לפתח, כדי להביא את האדם למיצוי יכולותיו.

סיפור הנמצא בראשו של יוצר אינו יכול לעבור למדיום הכתוב אחד לאחד. בדיוק כפי שספר אינו יכול להפוך לסרט או הצגה סתם כך באופן מיידי, אלא צריך לשכתבו לתסריט או מחזה. הדברים צריכים לעבור "תרגום" המתאים למדיום בו אנו עוסקים. וכאן, הרבה אנשים נופלים. לכתוב ספרות, אינו אותו הדבר כמו לכתוב עבודה לבית הספר או ברכה ליום הולדת ואפילו לא כמו כתיבה עיתונאית. כל אלה ואחרים הם ז`אנרים שונים של כתיבה שצריך לדעת את הקונבנציות (המוסכמות) והחוקיות הפנימית שלהם. הרי לא תקריאו ברכת יום הולדת לחברכם כך (לפחות לא ברצינות): אדון נכבד. לאור העובדה שזהו יום הולדתך, ברצוני לאחל לך כל-טוב ואושר. בכבוד רב: מוישל`ה
כך, גם בתוך הספרות ישנם ז`אנרים שונים של כתיבה. יהיה קשה לכתוב ספר מתח מורט עצבים אם הוא ייכתב בצורת מונולוג פנימי נוגה (`הורד את האקדח או שאני יורה בה!` הוא אמר. מאז שנעשיתי שוטר נתקלתי במצבים כאלו כל הזמן. לבי נשבר לראות את הילדות המפוחדות עם האקדח מכוון לרקתן. במיוחד מאז שאמא מתה. היא נפטרה בבית החולים ביום סתיו ערפילי. עמדתי ליד מיטתה והחזקתי את ידה שעות ארוכות…`) ויהיה קשה לכתוב רומן רומנטי מרגש ללא תיאורים טובים ('הוא בא אליה הבייתה. הם דיברו קצת ואחר כך הלכו למיטה. בבוקר הם קמו מאושרים והלכו כל אחד לעבודתו.') לכן זכרו: להיות סופר או משורר אמיתי זה לא תחביב. זה מקצוע, זה אופי, זה חיים. וצריך להשקיע בזה הרבה.

אז שיהיה בהצלחה!