עד לפני כמה ימים לא יכולתי להגיד לעצמי שאני כבר בת 30. לא יודעת למה. מן משברון שכזה על כך שהנה אני הופכת מ"צעירה" ל"מבוגרת". בראשי עולים כל הדברים שהספקתי (חתונה, שתי בנות מקסימות, הקמת עסק מצליח) מול הדברים שחלמתי ועדיין לא התגשמו כמו הוצאת ספר לאור.
וזה לא שלא יכולתי. אם הייתי רוצה הייתי יכולה להשקיע את הכסף ולהוציא לאור לפחות שלושה ספרים. ספר הרפתקאות לנוער, ספר ילדים ואוסף סיפורים קצרים ושירים.
אבל אני לא מאמינה בסתם להוציא לאור בשביל להוציא לאור. אפילו לא בשביל קורות החיים שלי – 'הנה, הוצאתי לאור כך וכך ספרים!' אלא חשוב לי יותר התוכן והרמה הגבוהה ובשביל זה צריך לפעמים לגנוז את עבודותינו המוקדמות ולעבוד עד שנוציא מרשותנו משהו באמת ראוי.
אך בעוד בשביל כדורגלן או מתעמלת אומנותית בהם גיל 30 זה כבר גיל הפנסיה, בכתיבה גיל 30 הוא תינוק בעריסה.
הנה כמה דוגמאות:
דן צלקה פרסם לראשונה בגיל 31
חיים באר פרסם רומן ראשון בגיל 34
חיה שנהב ומיכל שלו בגיל 34
אמיר גוטפרוינד פרסם את ספרו הראשון בגיל 37
אלונה פרנקל פרסמה את 'סיר הסירים' בגיל 38
מרים רות (מעשה בחמישה בלונים) פרסמה ספר ראשון רק בגיל 45
חיים סבתו פרסם ספר פרוזה ראשון בגיל 45
רם אורן פרסם ספרו הראשון רק בגיל 58!
צבי ינאי פרסם לראשונה בגיל 59!
והשיא – תמר פיש נחשון שפרסמה לראשונה בגיל 54, והרומן למבוגרים הראשון שלה נכתב והתפרסם כשהייתה בת 80!
אם כך, אני עדיין בסדר…
מה אתכם? מה דעתכם?