פוסטים

הסופרת ז'קלין דרוגה מספרת על אמזון

ז'קלין דרוגה, מחברת "Last Woman", חולקת את חוויותיה עם ההוצאה לאור קינדל-ישיר.
הכתבה פורסמה בניוזלטר של קינדל כסיפור הצלחה. התרגום שלי, ועשיתי במהירות אז הוא לא הכי מדויק, אבל תבינו את הסיפור.

 

"קשה להאמין שרק חמש לפני שנים, עמדתי בתור בבנק המזון בתקווה לזכות בקופסת אוכל לתינוקות והחלטתי על איזה שירות אני יכולה לוותר החודש. כל זה השתנה, תודה לKDP. "תמיד רציתי להיות סופרת ולספר סיפורים אבל ספרים לא היו חלק מהחיים שלי, הדבר הקרוב ביותר שראיתי ל'קריאה' במשפחה היה כאשר סבתא שלי עיינה בצהובונים על כוס קפה הבוקר שלה. בגיל 10, אמא שלי נתנה לי את מכונת כתיבה הישנה שלה. מתודלקת בדמיון שלי ובאובססיה על צ'רלטון הסטון, כתבתי סיפורים ולא הפסקתי.

"זה התחיל עם סיפורים קצרים והתקדם לרומנים רומנטיים המבוססים על אסון. מכתב הדחייה הראשון שלי הגיע בגיל 17. הרוסה, הפסקתי להגיש. אבל המשכתי לכתוב. התמקדתי ביצירות קצרות יותר, שמתי את הספרים באורך מלא בצד. ההוצאה לאור הייתה חלום באספמיה שלא הייתי מספיק טובה לרדוף אחריו. ואז, בשנת 1997, כל זה השתנה. התחלתי לכתוב רומנים שוב, ועם כוחות מחודשים, החלטתי שאני רוצה להיות מחברת שמפרסמת. ישנתי מעט מאוד וכתבתי שבעה ימים בשבוע, בכל לילה. ובאמונתי שלהתקבל ולהתפרסם יהיה קל, הצבתי מטרה מופרכת שאפסיק לכתוב אם אגיע למספיק מכתבי דחייה בשביל לשים אחד בכל מדרגה של האמפייר סטייט בילדינג. זה לקח 404 דחיות כדי לקבל את ה'כן' הראשון שלי עם בית הוצאה קטן שנסגר פחות משנתיים מאוחר יותר. זה הכול.

"בשנת 2006, צברתי מספיק דחיות לכסות את מדרגות בניין האמפייר סטייט: 1,172 למען הדיוק. (כן, כולם אצלי) אז הפסקתי לנסות להוציא לאור. הייתי משוכנעת שאף אחד לא רוצה לקרוא את היצירות שלי. כתבתי בעיקר ספרות אפוקליפטית. הבאתי לסוף העולם בכל דרך שיכולתי. זה היה ז'אנר שנחשב "לא סחיר". כתיבה נשארה התשוקה שלי, המשכתי ללא לאות בכתיבת ספר אחר ספר, תסריטים ושירים. ב 10 שנים, כתבתי יותר מ -100 ספרים באורך מלא. הייתי מאושרת לכתוב וקיבלתי את העובדה שאף אחד לא באמת יכיר את שמי או את הסיפורים שלי.

"בעקבות גירושין שהשאירו לי לגדל לבד שתי בנות בגיל ההתבגרות (שאחת מהם הייתה בהריון), הייתי צריכה לעבוד בשתי משרות ולקבור את חלום הכתיבה. בשנת 2010, חבר סופר הציע לי לנסות את ה- KDP, אולי לעשות כמה דולרים. צחקתי על זה. אף אחד לא רצה לקרוא על האפוקליפסה. "נסי," הוא אמר. אז ניסיתי. שיק התמלוגים הראשון שלי היה עבור $11. רקדתי. זה היה הכי הרבה כסף שאי פעם קיבלתי על כתיבה שלי. לאט לאט השיקים גדלו, ויותר מזה, אנשים קראו את היצירות שלי. עזבתי את העבודה השנייה שלי. בשנת 2012, עבדתי רק במשרה חלקית, ועד שנת 2013, יכולתי להפסיק לעבוד מחוץ לבית ולעשות את מה שאני הכי אוהבת: להיות עם המשפחה שלי ולכתוב במשרה מלאה. אני המפרנסת היחידה של המשפחה שלי. חלפו הימים שלא היה מספיק לאכול או לא היה חשמל, על כך אני אסירת תודה. אני מנצלת את כל מה שיש לאמזון להציע. ללא KDP, החלום להיות סופרת מפורסמת היה נגנז. כל מה שרציתי היה שמישהו ייתן לי הזדמנות ועם זה הייתי רצה. KDP נתן לי את הסיכוי הזה, ואני רצה בקצב טוב על מסלול ההוצאה לאור שלהם. " –Jacqueline Druga

ריאיון עם יוסיפיה פורת ורות מגד על ספריהן

לכבוד גיליון המסעות (גיליון 6) של מגזין 'כתיבה טובה' הנשלח אחת לחודש לחברי מועדון חובבי הכתיבה החלטתי לראיין שתי נשים שהוציאו ספרי מסע. כל אחת בתחומה. ספרה של יוסיפיה פורת, "לראות בשדות זרים" מספר על סבתא שיוצאת בפעם הראשונה לחו"ל לבדה כדי לפגוש את הבן והנכדה שעברו לאוסטרליה. ספרה של רות מגד, "אבודה בהודו" מספר על מסען של 9 נשים להודו.

יוסיפיה פורת נולדה בחיפה (כיום תושבת נהריה), והיא אם ל-3 וסבתא ל-10. מעל ל-40 שנה עסקה מתוך כורח בתחום הכספים, וב-2004 פרשה לפנסיה מוקדמת וידעה שזו השעה והזמן הנכון להגשים את חלומה מילדות ולהיות לסופרת. מאז הוציאה לאור כבר ארבעה ספרים, אחד מהם אף תורגם לאנגלית ועלה לאמזון.

רות מגד לעומתה כותבת מגיל צעיר. בגיל 24 נכנסה לעולם העיתונות והייתה עיתונאית זמן רב ובין היתר כתבה בידיעות אחרונות, הארץ, לאישה ועולם האישה. אחר כך פתחה משרד ליחסי ציבור אותו היא מנהלת עד היום. היא מרבה לעסוק ביחסי ציבור לספרים וסופרים, ו"זה משאיר אותי בעולם הספרות והמילה הכתובה החביב עלי." היא אומרת.

איך אתן כותבות?

רות: אני כותבת במחשב. מעדיפה בבית קפה. הרעש שמסביב יוצר סביבי בועה שמאפשרת לי להפליג על גבי הדמיון שלי. לפעמים אני נוסעת ליום יומיים להתבודד ואז ההישגים שלי גדולים יותר כי אני כל כולי מרוכזת בספר. לאחרונה מצאתי עצמי נוסעת לכתוב בעיר קטנה בקפריסין וחשתי את ההשפעה החיובית של הניתוק מהמוכר לי על ההשראה שזה נתן לי. לא כל כך על התוכן כמו על המרץ והחשק שזה יצר אצלי לנצל כל דקה להתקדם בכתיבה. אני מעדיפה כתיבת רומנים, ואוהבת להכניס הומור של החיים, שלפעמים הוא קצת מקאברי. איני מחפשת השראה אבל אם היא באה – תבורך.

יוסיפיה: אני כותבת כמעט כל הזמן, ובעיקר בבית מול המחשב. אם אין לי השראה אני מזמנת אותה. הרעיונות מגיעים אלי תוך כדי צעידה בבוקר על שפת הים , בזמן שחייה בבריכה, בנסיעה ברכבת וכו'.

בעצם ההשראה לספרי המסע של שתיכן הגיעה מהחיים.

יוסיפיה: כן. לאחר שבני ומשפחתו עזבו את הארץ והם חיים כיום באוסטרליה. ביקורי הראשון אצלם טלטל אותי וההבנה שאולי עזיבתם סופית ושבשנים הקרובות אין הם מתכוונים לחזור לארץ גרמה לי לכתוב את ספרי "לראות בשדות זרים."

רות: ההשראה לספר שלי הוא טיול נשים שערכתי לפני כחמש שנים להודו.

ומה המסע הפיזי גורם לגיבורות? איך הוא משפיע עליהן?

רות: החוויה של מסע שבו משתתפות רק נשים מאפשר חשיבה אחרת. המסע מאפשר להן להתפרק מהמעצורים שאנחנו בדרך כלל שמות לעצמנו. כאשר אנחנו בחברת גברים אנחנו בהיכון להתנהג כפי שמצפים מאתנו, ואילו החוויה הנשית בלי גברים מאפשרת התפרקות והתנהגות חופשית. למשל הסצנה שבה אחת הגיבורות מתנתקת מהחבורה. היא לעולם לא הייתה יכולה לעשות זאת אם היה איתה גבר. בעל, חבר או ידיד. המסע הנשי מאפשר להן להסיר את השריון אולי.

יוסיפיה: הגיבורה ב"לראות בשדות זרים" יוצאת למסע תרתי משמע. היא שכל חייה הייתה עקרת בית ונתנה את הבמה לבעלה, הקדישה את זמנה למשפחתה והניחה מאחור את התפתחותה האישית, מקבלת החלטה לנסוע לבנה שבאוסטרליה בכל מחיר למרות התנגדותו של בעלה. כאן בעצם מתחיל גם מסעה האישי על עצמאותה והתפתחותה. היא לומדת להכיר את כוחותיה הנפשיים והיא מקבלת בטחון ביכולתה להסתדר בעצמה ללא ליווי צמוד של בעלה, גם במקום רחוק כמו אוסטרליה. היא לומדת לקבל החלטות ומצליחה להתמודד גם עם רגשות האשמה והשאלות שמציפות אותה על עזיבתם.

וכיצד השימוש במסע כאמצעי ספרותי השפיע עליכן, הסופרות?

רות: הודו היא מדינה מדהימה, מאוד ססגונית ומרתקת, וכך הרקע הפך להיות חלק בלתי נפרד מהעלילה. הוא בעצם ייצר את העלילה ואיפשר לטוויסט המתח לקרות – לאפשר לאחת הגיבורות להעלם אי שם במרחבי הודו.

ספרו קצת על תהליך העריכה. מה היה הדבר הגדול ביותר ששיניתן בספר בעקבות הערה של עורך? מה למדתן מתהליך העבודה עם עורך מקצועי?

רות: את ספרי ערכו שניים. הראשון נתן לי כיוון ושינה לי את התפיסה. כי בתחילה הספר היה מיועד להיות רומן שעוסק בגיבורה אחת ואז הוא הפך אצלי את היוצרות ונולדו תשע נשים גיבורות. למדתי מכך שצריך לתת לספר להוביל אותך בתהליך ולא להתנגד לו.

יוסיפיה: לאחר שסיימתי לכתוב חיפשתי לקבל חוות דעת מקצועית. שלחתי את הקובץ הכתוב לעדי איצקוביץ ולאחר שקראה את הקובץ שלחה לי חוות דעת מנומקת ומקצועית ממנה למדתי שעלי לשנות חלקים נרחבים בספר ובעיקר לא לפחד להסיר עמודים שלמים. קיצרתי ושכתבתי מחדש ושלחתי אותו שוב לעדי שאף ערכה את הספר. בזכות עדי למדתי להבין שהמעט זה לפעמים הרבה ולפעמים כל המוסיף גורע. אני ממליצה לכל כותב למסור את ספרו לעריכה מקצועית המשפרת לאין ערוך את איכותו של הספר.

תודה. ואיך היה תהליך ההוצאה לאור?

יוסיפיה: מעניין ומרתק לעקוב איך הופכות מילים שכתבת בלהט ההשראה על המחשב הביתי שלך למשהו מוגמר בעל ערך ומשמעות והופכות לספר. התהליך הוא ארוך וממושך. יש לבחור שם קולע ומושך, להתאים את הגרפיקה לעטיפה, ובספרי הילדים יש להתאים את האיורים למילים. בכל פעם אני מתרגשת מחדש על 'הרך הנולד' שזה עתה הגיח לאוויר העולם. עבדתי עם שתי הוצאות לאור: בהוצאת 'אוריון' הוצאתי את "פניצילין ועוד סיפורים" ואת  "לראות בשדות זרים." ספר הילדים "הארונית הקסומה" יצא ב"רימונים" ואת ספרי האחרון "פיית השיניים" הוצאתי בהוצאה עצמית.

ההוצאות הקטנות גובות כסף רב עבור הפקת ספר ויש פער כספי רב בין ההוצאה דרכן ובין הוצאה עצמית. הבעיה הגדולה בהוצאה עצמית היא ההפצה והשיווק אך גם ההוצאות הפרטיות מתמודדות עם השיווק של סופרים שאינם מוכרים. יש לשים לב בחתימת החוזה עם ההוצאות לקבל את כל הזכויות עבור ספרך ולדאוג שגם אם הספר לא יימכר בחנויות תקבל אותם אליך ללא תשלום נוסף.

רות: ידעתי מלכתחילה שהספר שלי קצת מגדרי, כי הוא מאוד נשי, ושקטנים סיכוייו להיחטף על ידי הוצאה לאור מוכרת, לכן החלטתי להוציאו בהוצאה פרטית. פניתי לבית דפוס מוכר שבעליו ותיק מאוד בהוצאת ספרים. הוא גם ידע לתת לספר עריכה סופית ואת הכריכה עיצבנו שנינו יחד. הצילומים לעטיפה נבחרו על ידי ואני אף צילמתי אותם. להוצאה שלי קראתי חרובית. הכריכה היא כריכה רכה כדי שהספר יהיה נוח לקריאה בעת טיול.

איזה טיפ היית נותנת לכותבים מתחילים? מה הדבר הכי חשוב שכותבים מתחילים צריכים לדעת?

רות: שכאשר מתחילים בא' לא תמיד זה מסתיים בת'. כמו שציינתי, לתת לספר ולדמויות להוביל אותנו. לא לפחד לפתח אותן ולהשקיע בהן. להתיידד עם הגיבורים.

יוסיפיה:
א.       אם אינך כותב למגירה ורוצה שספרך יפורסם, אני ממליצה מאד לשלוח את הקובץ לחוות דעת מקצועית. אין כמו עין מקצועית הרואה את כל מה שאתה אולי פספסת.

ב.       כל כותב צריך לדעת לקבל ביקורת. גם אם היא לא תמיד נעימה. כי ככה זה – יש שיאהבו ויש שלא. אני ממליצה להתייחס לביקורת ברצינות. לבדוק אם יש דברים בגו. לפעמים הביקורת היא עניין של טעם אך לפעמים יש בה           טעם.

תודה רבה על השיתוף. אתן מוזמנות לחזור למחשביכן ולהמשיך את הכתיבה של הרומנים הבאים שהתחלתן לכתוב.

רק אספר שאת "אבודה בהודו" ניתן לרכוש ברשתות, אך לא תמיד הוא על המדף וצריך להזמין אותו מהמחסן. רות מגד נותנת הנחה למי שקונה דרכה באתר http://www.avuda.co.il בו התשלום באמצעות paypal ואפשר גם לפנות אליה ישירות והספר ישלח.

את "לראות בשדות זרים" ואת ספריה האחרים של יוסיפיה פורת ניתן  לרכוש באופן הזול ביותר ישירות דרך דף הפייסבוק שלה שנקרא "יוסיפיה פורת – סופרת":

https://www.facebook.com/YwsypyhPwrtSprym?ref=ts&fref=ts

למה הוצאתי ספר אלקטרוני?

פנינה מלך מספרת: מדוע הוצאתי ספר אלקטרוני?

"קיימות בארץ כמאה וחמישים הוצאות לאור. ביניהן מספר קטן של הוצאות (כשמונה עד עשר) שבמידה והן מסכימות להוציא לאור את הספר כל ההוצאה הכספית חלה עליהן. מיותר לומר, כי קשה הדרך לקבלת תשובה חיובית מהוצאות אלה. נשלחת הטיוטה וממתינים לעתים מספר חודשים לקבלת התשובה, שעל פי רוב היא תשובה שלילית ומנומסת. צר לי לומר, אך היו מקרים בהם הרגשתי כי הספר כלל לא נקרא, אך עם הרגשה אפשר להתווכח.

"לאחר קבלת תשובות שליליות מאותן כעשר הוצאות גדולות, מתחילים לחפש הוצאה לאור בדרגים נמוכים יותר, זאת אומרת, שהשתתפות הסופר תהיה חלקית. ואכן, נמצאה ההוצאה לספרי הראשון. "פלורנטין, פלורנטין שלי". עתה נשאלת השאלה כמה ספרים להדפיס?"

קטע מתוך הספר "בדקה התשעים":

…"יהיה כדאי לך לבוא," אמר נחום וקרץ לו בעינו.

הקריצה שכנעה אותו. ידע שהקריצה אומרת את שפיו נוצר וצדק. ברגע שראה אותה קמה ממקומה לא היה מסוגל להתיק עיניו ממנה. לבושה הייתה שמלה צרה, שחורה וחשופה עד עצמות הבריח. חמוקיה בלטו מבעד לבד השחור, הרך והעדין. על צווארה החשוף ענדה שורה אחת של ענק פנינים ורודות. עגילי פנינה תואמים נגלו מאחורי שפעת שיערה הזהוב והארוך, שנחת ברכות על כתפיה. תוך שהיא מביטה לעברו בעיניה החומות והרכות, הניחה בעדינות את גביע היין על השולחן ואצבעותיה הארוכות והמטופחות הסיטו לאחור קווצת שיער. גל ניחוח הכה באפו עם כל תנועה שלה. נחיריו התרחבו מעט, מנסה לזהות את הריח. באיזה בושם היא משתמשת שמשלים את הופעתה, את גופה, את פניה? ריח משכר של פרחים. הזכיר לו את העציצים עם פרחי סיגליות קטנות, שפרחו בסלון ביתו. כל הסלון היה מבושם בריח הסיגליות. היה נוהג לשאוף אותם עמוק לריאות ולנשוף חזרה לאט לאט, שכל גופו ייהנה. כן. זה בדיוק אותו הריח. סיגליות. גן-עדן בהתגלמותו.

הושיט לה את ידו ולחץ את כף ידה. הרגיש בחום ידיה ובאצבעותיה הרכות. עבר בו רטט. אמר לה שוב את שמו. איזה הדיוט, חשב, הרי שמעה אותו כבר! מנחום, משושי. והוא, המשיך לעמוד מולה כמו חניך ב"צופים" ולשונו נבלעה בתוך פיו. לבו פעם במרץ וכל שהתאווה באותו רגע הוא שלשונו תחזור אליו…"

*****

"ההוצאה מביאה אותך למסקנה, כי הכדאיות הכספית היא הדפסת 1,000 ספרים. נעשה תחשיב חלוקה לחנויות השיווק: רשת ספרים אחת תקבל 400 ספרים, ושנייה – 300. השאר מתחלק בין ההוצאה לאור והסופר. נקבע חלקך בעסקה ונחתם חוזה כדין. עד כאן יפה וטוב: נמצאה הוצאה לאור, השתתפותך חלקית, תיעשה עריכה, יישלחו על ידי ההוצאה ספרים לשיווק והחנויות תכנסנה לפעולת מכירה. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אבל לא הכול ורוד כמו שזה נראה.

"האם ידעתם כי חיי ספר על מדף בחנות ספרים הוא שבוע ימים בלבד?

"ובכן, במידה ואין דורש לספר הוא מועבר לאחת מפינות החנות למספר ימים, לאחר מכן יורד למחסן וייתכן שבהמשך מועבר ישירות להוצאה לאור. היו מקרים בהם הגיע לקוח לחנות וביקש את ספרי "פלורנטין, פלורנטין שלי", הוא נתבקש להשאיר עירבון של חמישים ₪ וכאשר יגיע הספר לחנות יזמינו אותו לקבלו. לקוח נוסף קיבל תשובה: "אזל." איך יכול להיות שאזל? לאחר נאמר כי "ייקח בערך שבועיים לקבלת הספר". הלקוח איתר אותי, הגיע אלי הביתה ורכש ממני שני ספרים בהנחה ומבלי להמתין כלל.

"כאן המקום לשאול היכן כל 400 ו-300 הספרים שחושבו בהדפסה לשיווק באמצעות חנויות הספרים? זה בדיוק המחסום השיווקי שרציתי להימנע ממנו."

קטע מתוך "הדקה התשעים"

לאיזה מצב נקלע רון? לא מספיק שהקול שלו מעצבן אותו כאילו מנסרים מיתרים בתוך גרונו והקולותשיוצאים ממנו הם קולות של שופר, אז גם בבית וגם בכיתה המצב לא הכי הכי.

רון החל השנה את לימודיו בתיכון. הוא בן ארבע עשרה וכמה חודשים. בכיתה אינו מסוגל להתרכז בזמןהשיעור. כל שיעור והסיבה עימו: המורה לאנגלית מעצבנת אותו עם הקול הצעקני שלה. המורה להיסטוריהמרדים אותו עם הסיפורים המשעממים האלה. ואת המורה לתנ"ך הוא בכלל לא סובל. בעצם, רק בשיעוריספורט הוא משתתף בשמחה. רק אז הוא יכול להוציא את כל הכעס שלו על כל העולם. אומנם הוא מעטשמן, אך רץ מהר ומשיג את כולם בתחרויות ריצה. כאשר משחקים כדור-סל הוא זה שמכניס הכי הרבהסלים. לכן הוא אוהב את שיעורי ההתעמלות.

*****

"כאשר ניסיתי למצוא הוצאה לאור לספרי "בדקה התשעים" כמובן שעברתי את התהליך הראשון ללא הצלחה יתרה. בהמשך נמצאה הוצאה לאור שספרי "מאוד מאוד מצא חן בעיניה. עבר שני לקטורים," כך התבטא המו"ל. נתבקשתי להגיע לשיחה שקלחה במשך שעה, תוך התרשמותי מההוצאה. לבסוף, כאשר ניתן לי עותק החוזה לעיון בבית ובו רשומה הצעת המחיר לתשלום לא האמנתי למראה עיני. המחיר היה הזוי: עבור הדפסת 1,000 ספרים הייתי אמורה לשלם 45 אלף ₪. כל ההוצאה הכספית חלה עלי למרות שנאמר מלכתחילה שאם הספר מוצא חן בעיניהם, ואכן מצא חן, השתתפותי תהיה חלקית. מעניין, גם במקרה זה הגיעו למסקנת תחשיב הכדאיות להדפסת 1,000 ספרים. הסכום ההזוי היה הקש ששבר את גב הגמל.

"סיבות נוספות וחשובות תרמו להחלטתי:

העולם נוטה היום יותר לכיוון הקו האקולוגי – פחות כריתת עצים, פחות הובלות עצים לכלהעולם, והספרים האלקטרוניים משתלבים היטב במגמה הירוקה.

על כל 100 ספרים מודפסים הנמכרים באנגליה – מורידים 114 ספרים לקריאה אלקטרונית.

ישראל נחשבת למדינה מפותחת ועל כן עליה לצעוד כמדינות מפותחות אחרות. אם לא צעד בצעד, אזלפחות להראות שהכיוון זהה.

ההחלטה שגמלה בי להוציא ספר אלקטרוני, הייתה כדי למנוע מעצמי את המחסומים הקשים שעלי לעבור שנית. למנוע את ההוצאה הכספית ההזויה ולא להישאר עם מלאי עצום של ספרים בבית, כי בסופו של תהליך הספרים מוחזרים אליך.

"בדקה התשעים" הוצא כספר אלקטרוני באמצעות חברת "מנדלי מוכר ספרים"www.mendele.co.il  . ניתן להוריד למחשב ביתי והחברה מעניקה תוכנת קריאה חינם.

לחצו על לינק זה לקריאת פרק ראשון מהספר ורכישה

על הספר "בדקה התשעים":

רומן סוחף, אנושי ורגיש, המתאר במבט אישי את אחת מפריצות הדרך הנועזות של האדם. לב! מה לא נכתב, הושר, הומחז ודובר על האיבר החיוני והשרירי שממדיו כמו אגרוף היד, וטמון מעט שמאלה במעמקי החזה של כל אחד מאתנו. איבר המשמש בסך הכול משאבה שפעימותיה מלוות אותנו, כל רגע מחיינו מעת לידתנו ועד למותנו. סיפור הכתוב ברגש רב, חודר לנימי הלב ומלווה בהיבט מוסרי-פילוסופי של הענקת חיים לאדם שליבו כשל, מתרומתו של אדם שגורלו נחרץ! נס נפלא לאחד, אסון לזולתו.

זהו ספרה השני של פנינה מלך, הראשון נכתב על מקום הולדתה – "פלורנטין, פלורנטין שלי" – בו היא מעבירה אותנו לעולם קסום של שנות החמישים המוקדמות במאה העשרים, ופורשת את זיכרונותיה בנוסטלגיה ייחודית. מבחר סיפורים שלה פורסמו בכתבי-עת מקוונים "חיוך" ו"זוטא". ספר אחר מפרי עטה – "עד כלות הנשמה" – יצא לזכרו של בנה – בועז ז"ל. המחברת מתנדבת בעיר מגוריה כעיתונאית בכתב-עת "גמלתון" ובו מאמרים וראיונות מפרי עטה.

(הוצאתם ספר? רוצים לפרסמו באתר 'בדרך להוצאה לאור'? צרו קשר)

,

אבוי! אני בת 30 ועוד לא הוצאתי ספר לאור!

עד לפני כמה ימים לא יכולתי להגיד לעצמי שאני כבר בת 30. לא יודעת למה. מן משברון שכזה על כך שהנה אני הופכת מ"צעירה" ל"מבוגרת". בראשי עולים כל הדברים שהספקתי (חתונה, שתי בנות מקסימות, הקמת עסק מצליח) מול הדברים שחלמתי ועדיין לא התגשמו כמו הוצאת ספר לאור.
וזה לא שלא יכולתי. אם הייתי רוצה הייתי יכולה להשקיע את הכסף ולהוציא לאור לפחות שלושה ספרים. ספר הרפתקאות לנוער, ספר ילדים ואוסף סיפורים קצרים ושירים.
אבל אני לא מאמינה בסתם להוציא לאור בשביל להוציא לאור. אפילו לא בשביל קורות החיים שלי – 'הנה, הוצאתי לאור כך וכך ספרים!' אלא חשוב לי יותר התוכן והרמה הגבוהה ובשביל זה צריך לפעמים לגנוז את עבודותינו המוקדמות ולעבוד עד שנוציא מרשותנו משהו באמת ראוי.
אך בעוד בשביל כדורגלן או מתעמלת אומנותית בהם גיל 30 זה כבר גיל הפנסיה, בכתיבה גיל 30 הוא תינוק בעריסה.
הנה כמה דוגמאות:
דן צלקה פרסם לראשונה בגיל 31
חיים באר פרסם רומן ראשון בגיל 34
חיה שנהב ומיכל שלו בגיל 34
אמיר גוטפרוינד פרסם את ספרו הראשון בגיל 37
אלונה פרנקל פרסמה את 'סיר הסירים' בגיל 38
מרים רות (מעשה בחמישה בלונים) פרסמה ספר ראשון רק בגיל 45
חיים סבתו פרסם ספר פרוזה ראשון בגיל 45
רם אורן פרסם ספרו הראשון רק בגיל 58!
צבי ינאי פרסם לראשונה בגיל 59!
והשיא – תמר פיש נחשון שפרסמה לראשונה בגיל 54, והרומן למבוגרים הראשון שלה נכתב והתפרסם כשהייתה בת 80!
אם כך, אני עדיין בסדר…

מה אתכם? מה דעתכם?