פוסטים

מוד מעבדה

מוד מעבדה

דיברתי בכללי הבסיס על כך שאסור לנו להתאהב בטקסט שלנו

ההתאהבות בטקסט גורמת לנו:
א. להיות מאוד לא אובייקטיביים כלפיו
ב. לא להצליח לראות את טובת הטקסט בעריכה ושכתובים
ג. זה גורם לנפילה וכאב גדול כאשר לא מצליחים לפרסם או כאשר מבינים שהטקסט לא מספיק טוב כמו שחשבנו

השיטה הטובה ביותר להתמודד מול זה היא להיכנס מראש למוד מעבדה

עוד לפני הכתיבה אל תגידו לעצמכם שהנה אתם הולכים לכתוב עכשיו ספר, אלא הגידו לעצמכם שהנה אתם הולכים לעשות ניסוי מגניב בכתיבה ומעניין מה ייצא ממנו. הניסוי מראש לא אמור לצאת מה"מגירה". אפילו לא לבלוג שלכם או משהו כזה. אף אחד לא הולך לראות זאת ולכן תוכלו לכתוב ממש גרוע וזה לא ישנה.

במצב 'מעבדה' יש לכם חופש אדיר להתנסות בכל מני סגנונות כתיבה, כתיבה בגופים שונים (גוף ראשון, גוף שלישי), לעשות לעצמכם תרגילי כתיבה, לקחת את אותו סיפור לכתוב אותו מנקודות מבט של דמויות שונות, להתנסות בז'אנרים שלא כתבתם בהם עד היום ועוד ועוד, והכול ללא שום חשש או דאגה לגבי רמת הכתיבה. ואם במקרה ייצא משהו טוב ומעניין, פשוט העבירו אותו מתיקיית הניסויים שלכם לתיקיית הסיפורים, ועשו לו עריכה ושכתוב מתקדמים יותר.

ה"מעבדה" מאפשרת לכם לכתוב ללא לחץ, ונותנת לכם את המקום להתנסות בדברים חדשים בלי פחד מכישלון, בלי לחץ להצליח ובלי ציפיות גבוהות שמתנפצות ברוב המקרים. אתם תופתעו אילו דברים טובים ייצאו דווקא משם.


אני מאוד ממליצה להשתמש תמיד למוד מעבדה כאשר אתם מתחילים לכתוב משהו חדש, בין אם זה סיפור קצר, רומן או טרילוגיה חובקת יקומים. הכול מתחיל בניסוי קטן שלא באמת אמור לצאת ממנו משהו
,

כל אחד יודע לכתוב, לא?!

כל אחד יודע לכתוב, לא?!

אומרים שבארץ יש יותר כותבים מקוראים. קשה להתווכח עם אמירה שכזו, כשכל אחד מאתנו מכיר בוודאי לפחות אדם אחד שכותב, שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לספר שאולי מתישהו יקדיש לו זמן. אנו לומדים לכתוב כבר בגיל צעיר מאוד, וממשיכים וכותבים כל החיים. רשימת קניות, תזכורות, התכתבויות, מבחנים, ברכות לארועים ועוד ועוד. במיוחד כיום, בעולם האס.אם.אסים והאי-מייל, נראה שאנו מתַקשרים עם אחרים יותר ויותר דרך הכתב ופחות בדיבור.

עודף כותבים אינו דבר רע. הבעיה מתחילה בגישה לכתיבה. בעולם בו כל אחד יודע קרוא וכתוב ובעל גישה לנייר, עט או מחשב, קל לאנשים להחשיב את עצמם כסופרים עוד לפני שפרסמו אפילו יצירה אחת. אצל משוררים הדבר עוד יותר גרוע, שכן הם ממלאים את מגירותיהם ובלוגיהם בעשרות ומאות שירים סתמיים ואפילו מקבלים עליהם תגובות טובות מקרובי משפחה וחברים או אפילו מחובבנים באינטרנט.

על פי המסורת, השתמש הבורא באותיות כדי לברוא את העולם, וכל מי שכותב יודע כי אותיות אכן בוראות. הן בוראות שירים וסיפורים, אנשים ומצבים, קולות וריחות, רגשות ותמונות ואפילו עולמות שלמים. אבל חשוב לזכור שאותיות הנן רק כלים. כלי עבודה. וכדי שלא נברא בהן צריף מט-ליפול, אלא ארמון מפואר, עלינו ללמוד להשתמש בכלים אלו ביעילות ובחכמה. טעות היא לחשוב שאפשר לכתוב טוב בלי ניסיון ולמידה.

כותב נולד

האם ראית פעם את אחד מהפרקים הראשונים של אמריקן איידול או כוכב נולד? בפרקים אלו מראים כל מני אנשים שמגיעים לאודישנים בבטחון מלא שהם יהיו הכוכב העולה הבא וינצחו בתחרות שירה, אבל מה – הם לא יודעים לשיר. כל צליל שהם מוציאים מהפה הוא צרימה מזייפת נוראית, וכאשר השופטים אומרים להם שהם לא עוברים הלאה ולא כדאי להם לנסות ולחלום על קריירת שירה, הם נפגעים קשות ומוחים: "השופטים לא מבינים כלום! אני שר נהדר!" . כפי שכל אחד נולד עם היכולת לפתוח את הפה ולשיר אבל רק מעטים לומדים לשלוט במיתרי קולם ולשיר טוב, כך גם עם ציור, פיסול וכתיבה. כל אדם לומד לכתוב בכיתה א' או אפילו בגן, אבל כדי לכתוב ספר טוב צריך להיות אומן, וצריך ללמוד טכניקה.

כישרון זה לא מספיק

כמובן שכישרון מולד יכול לגרום לאדם לדלג על שלבים, או להיות מאוד מוצלח מהר יותר מאחרים, ובלעדיו גם למידה ותרגול ארוך לא יביא תמיד לתוצאות טובות. אך גם כישרון יש לפתח, כדי להביא את האדם למיצוי יכולותיו.

סיפור הנמצא בראשו של יוצר אינו יכול לעבור למדיום הכתוב אחד לאחד. בדיוק כפי שספר אינו יכול להפוך לסרט או הצגה סתם כך באופן מיידי, אלא צריך לשכתבו לתסריט או מחזה. הדברים צריכים לעבור "תרגום" המתאים למדיום בו אנו עוסקים. וכאן, הרבה אנשים נופלים. לכתוב ספרות, אינו אותו הדבר כמו לכתוב עבודה לבית הספר או ברכה ליום הולדת ואפילו לא כמו כתיבה עיתונאית. כל אלה ואחרים הם ז`אנרים שונים של כתיבה שצריך לדעת את הקונבנציות (המוסכמות) והחוקיות הפנימית שלהם. הרי לא תקריאו ברכת יום הולדת לחברכם כך (לפחות לא ברצינות): אדון נכבד. לאור העובדה שזהו יום הולדתך, ברצוני לאחל לך כל-טוב ואושר. בכבוד רב: מוישל`ה
כך, גם בתוך הספרות ישנם ז`אנרים שונים של כתיבה. יהיה קשה לכתוב ספר מתח מורט עצבים אם הוא ייכתב בצורת מונולוג פנימי נוגה (`הורד את האקדח או שאני יורה בה!` הוא אמר. מאז שנעשיתי שוטר נתקלתי במצבים כאלו כל הזמן. לבי נשבר לראות את הילדות המפוחדות עם האקדח מכוון לרקתן. במיוחד מאז שאמא מתה. היא נפטרה בבית החולים ביום סתיו ערפילי. עמדתי ליד מיטתה והחזקתי את ידה שעות ארוכות…`) ויהיה קשה לכתוב רומן רומנטי מרגש ללא תיאורים טובים ('הוא בא אליה הבייתה. הם דיברו קצת ואחר כך הלכו למיטה. בבוקר הם קמו מאושרים והלכו כל אחד לעבודתו.') לכן זכרו: להיות סופר או משורר אמיתי זה לא תחביב. זה מקצוע, זה אופי, זה חיים. וצריך להשקיע בזה הרבה.

אז שיהיה בהצלחה!