,

אבוי! אני בת 30 ועוד לא הוצאתי ספר לאור!

עד לפני כמה ימים לא יכולתי להגיד לעצמי שאני כבר בת 30. לא יודעת למה. מן משברון שכזה על כך שהנה אני הופכת מ"צעירה" ל"מבוגרת". בראשי עולים כל הדברים שהספקתי (חתונה, שתי בנות מקסימות, הקמת עסק מצליח) מול הדברים שחלמתי ועדיין לא התגשמו כמו הוצאת ספר לאור.
וזה לא שלא יכולתי. אם הייתי רוצה הייתי יכולה להשקיע את הכסף ולהוציא לאור לפחות שלושה ספרים. ספר הרפתקאות לנוער, ספר ילדים ואוסף סיפורים קצרים ושירים.
אבל אני לא מאמינה בסתם להוציא לאור בשביל להוציא לאור. אפילו לא בשביל קורות החיים שלי – 'הנה, הוצאתי לאור כך וכך ספרים!' אלא חשוב לי יותר התוכן והרמה הגבוהה ובשביל זה צריך לפעמים לגנוז את עבודותינו המוקדמות ולעבוד עד שנוציא מרשותנו משהו באמת ראוי.
אך בעוד בשביל כדורגלן או מתעמלת אומנותית בהם גיל 30 זה כבר גיל הפנסיה, בכתיבה גיל 30 הוא תינוק בעריסה.
הנה כמה דוגמאות:
דן צלקה פרסם לראשונה בגיל 31
חיים באר פרסם רומן ראשון בגיל 34
חיה שנהב ומיכל שלו בגיל 34
אמיר גוטפרוינד פרסם את ספרו הראשון בגיל 37
אלונה פרנקל פרסמה את 'סיר הסירים' בגיל 38
מרים רות (מעשה בחמישה בלונים) פרסמה ספר ראשון רק בגיל 45
חיים סבתו פרסם ספר פרוזה ראשון בגיל 45
רם אורן פרסם ספרו הראשון רק בגיל 58!
צבי ינאי פרסם לראשונה בגיל 59!
והשיא – תמר פיש נחשון שפרסמה לראשונה בגיל 54, והרומן למבוגרים הראשון שלה נכתב והתפרסם כשהייתה בת 80!
אם כך, אני עדיין בסדר…

מה אתכם? מה דעתכם?

על ארבעה כותבים…

חכם – מה הוא אומר?

"האם המילה הזו מדויקת לתחושה שאני מנסה להעביר לקורא?"

"מתי יודעים שהסיפור גמור?"

הכותב החכם לומד מה שהוא רק יכול בספרות וכתיבה יוצרת, עורך מחקר על נושא ספרו, נעזר בעורך מקצועי ומנסה ליצור יצירה ברמה הגבוהה ביותר שהוא יכול.

רשע – מה הוא אומר?

"כל החברים אמרו לי שזה מצוין ושאני צריך להוציא את זה לאור."

"תגיד, מה הסלולרי של סטיבן שפילברג?"

הרשע, או יותר נכון – היהיר, בטוח שלמרות שלא למד דבר וחצי דבר על כתיבה, הוא כתב את יצירת המאה שתפורסם כטרילוגיה שתהיה רב מכר אדיר בכל העולם, תתורגם ל-70 שפות ויעשו עליה סרטים בהוליווד. לכל ביקורת תהיה לו תשובה (תירוץ), ויהיה צריך להתווכח אתו שעות כדי שהוא יתרצה ויאשר לעורך לתקן שגיאת דקדוק מביכה.

תם – מה הוא אומר?

"כתבתי ספר. מה עכשיו?"

התם בדרך כלל לא יודע כלום על התהליכים של הוצאה לאור. לרוב כיוון שהוא חדש בתחום. הטעות הנפוצה שעושה התם הוא לכתוב ספר ומיד לשלוח אותו לכל ההוצאות לאור שהוא מוצא. גם הספר לא עבר עריכה, וגם התם אינו יודע שיש הבדלים ענקיים בין סוגי ההוצאות לאור. כיוון שכך, הוא פעמים רבות נופל בפח של הוצאה לאור בעייתית שמנצלת את תמימותו וחלומו ומוציאה ממנו כספים רבים ללא תמורה נאותה.

וזה שאינו יודע לשאול –

נשאר במגירה.

נו, אז איזה כותבים אתם? אשמח לקרוא את תגובותיכם.

חג פסח שמח וכשר לכל עם ישראל!

עדי

,

לפני תחילת הכתיבה

כשאתם ניגשים לכתוב ספר יש לחשוב על הנקודות הבאות:

  • דע מנין באת
  • דע לאן אתה הולך
  • ודע בפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון

ואני אסביר.

דע מנין באת – מי אתה ואיפה אתה חי

אל תנסה להיות מישהו אחר או לחקות סגנון כתיבה של סופר שאתה אוהב. אל תנסה לכתוב על אמריקאים, אירופאים או סינים אם כל הקשר שלך לנ"ל הוא סרטים וטיול מאורגן קצר. הדברים האלה פשוט לא ייכתבו מספיק טוב או אמין כיוון שהם אינם שייכים לחומרי הנפש שלך.
לעומת זאת, התבונן בחייך שלך, התבונן סביבך. לכל אדם יש מספיק חומרים סביבו כדי לכתוב מליון ספרים. הבא לכתיבתך את מי שאתה ואת המקום והערכים עליהם גדלת, כי אין עוד אדם כמוך בעולם. לא היה ולא יהיה. נצל זאת.

דע לאן אתה הולך – איזה מין ספר אתה רוצה לכתוב

כאן אינני מדברת על המאמר "דע לאן אתה נכנס", אשר מתאר את שלבי תהליך הכתיבה, גם הוא חשוב מאוד לידיעה מראש, אך כאן, בבואך לכתוב ספר הכוונה היא אחרת.
'דע לאן אתה הולך' – הכוונה לתכנון מוקדם לגבי הספר המוגמר. חשוב איזה מין ספר אתה רוצה לכתוב. איזו אווירה הוא ישדר? איזה מסר הוא יעביר, אם בכלל? אילו חוויות ורגשות אתה רוצה לגרום לקורא? וכדומה. במיוחד אם אתה נוטה להתחיל לכתוב בלי לדעת לאן העלילה תתפתח ותוביל אותך, נסה בפעם הבאה להגדיר לעצמך מראש סיום כלשהו.
הדברים נכונים לא רק ברמת הספר כולו, אלא גם ברמת הסצנה. בכל סצנה שאתה עומד לכתוב, חשוב על השאלות נ"ל. מה אמור לקרות באותה סצנה? אילו רגשות היא אמורה להעלות? וכדומה

דע בפני מי אתה עומד לתת דין וחשבון- מיהו הקורא שלך

קודם כל, אתה עומד לתת דין וחשבון עם עצמך. האם תהנה לכתוב את מה שאתה הולך לכתוב? (בספר באורך מלא בוודאי שיהיו קטעים שלא תהנה לכתוב, אך מדובר בנושא הספר באופן כללי) האם זה נושא שמדבר אליך? שתהיה מסוגל לקרוא אותו שוב ושוב לצרכי הגהה ושכתובים רבים? כן או לא
שנית, חשוב על הקורא האידיאלי שלך – מיהו? מין? גיל? אדם ספציפי שאתה מכיר? האם הוא יהנה לקרוא את הספר? הנושא יעניין אותו? הכתיבה תרתק אותו? כן או לא
שלישית, חשוב על כלל הקוראים הפוטנציאלים. מצד אחד, האם הכול יהיה להם מספיק מובן? האם המשפט שכתבת הרגע עלול להיקרא באופן שיגרום לטעויות הבנה? מצד שני, אל תאכיל את הקורא בכפית. הוא לא אדיוט לגמרי אז אל תתייחס אליו כך ואל תסביר דברים מובנים מאליהם
ואחרונים חביבים – המבקרים. עליהם אל תחשוב בכלל. אתה כותב לקהל הקוראים ולא למבקרים. וחוץ מזה, הרי המבקרים גם ככה לא מבינים מהחיים שלהם…

מוד מעבדה

מוד מעבדה

דיברתי בכללי הבסיס על כך שאסור לנו להתאהב בטקסט שלנו

ההתאהבות בטקסט גורמת לנו:
א. להיות מאוד לא אובייקטיביים כלפיו
ב. לא להצליח לראות את טובת הטקסט בעריכה ושכתובים
ג. זה גורם לנפילה וכאב גדול כאשר לא מצליחים לפרסם או כאשר מבינים שהטקסט לא מספיק טוב כמו שחשבנו

השיטה הטובה ביותר להתמודד מול זה היא להיכנס מראש למוד מעבדה

עוד לפני הכתיבה אל תגידו לעצמכם שהנה אתם הולכים לכתוב עכשיו ספר, אלא הגידו לעצמכם שהנה אתם הולכים לעשות ניסוי מגניב בכתיבה ומעניין מה ייצא ממנו. הניסוי מראש לא אמור לצאת מה"מגירה". אפילו לא לבלוג שלכם או משהו כזה. אף אחד לא הולך לראות זאת ולכן תוכלו לכתוב ממש גרוע וזה לא ישנה.

במצב 'מעבדה' יש לכם חופש אדיר להתנסות בכל מני סגנונות כתיבה, כתיבה בגופים שונים (גוף ראשון, גוף שלישי), לעשות לעצמכם תרגילי כתיבה, לקחת את אותו סיפור לכתוב אותו מנקודות מבט של דמויות שונות, להתנסות בז'אנרים שלא כתבתם בהם עד היום ועוד ועוד, והכול ללא שום חשש או דאגה לגבי רמת הכתיבה. ואם במקרה ייצא משהו טוב ומעניין, פשוט העבירו אותו מתיקיית הניסויים שלכם לתיקיית הסיפורים, ועשו לו עריכה ושכתוב מתקדמים יותר.

ה"מעבדה" מאפשרת לכם לכתוב ללא לחץ, ונותנת לכם את המקום להתנסות בדברים חדשים בלי פחד מכישלון, בלי לחץ להצליח ובלי ציפיות גבוהות שמתנפצות ברוב המקרים. אתם תופתעו אילו דברים טובים ייצאו דווקא משם.


אני מאוד ממליצה להשתמש תמיד למוד מעבדה כאשר אתם מתחילים לכתוב משהו חדש, בין אם זה סיפור קצר, רומן או טרילוגיה חובקת יקומים. הכול מתחיל בניסוי קטן שלא באמת אמור לצאת ממנו משהו
,

כל אחד יודע לכתוב, לא?!

כל אחד יודע לכתוב, לא?!

אומרים שבארץ יש יותר כותבים מקוראים. קשה להתווכח עם אמירה שכזו, כשכל אחד מאתנו מכיר בוודאי לפחות אדם אחד שכותב, שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לספר שאולי מתישהו יקדיש לו זמן. אנו לומדים לכתוב כבר בגיל צעיר מאוד, וממשיכים וכותבים כל החיים. רשימת קניות, תזכורות, התכתבויות, מבחנים, ברכות לארועים ועוד ועוד. במיוחד כיום, בעולם האס.אם.אסים והאי-מייל, נראה שאנו מתַקשרים עם אחרים יותר ויותר דרך הכתב ופחות בדיבור.

עודף כותבים אינו דבר רע. הבעיה מתחילה בגישה לכתיבה. בעולם בו כל אחד יודע קרוא וכתוב ובעל גישה לנייר, עט או מחשב, קל לאנשים להחשיב את עצמם כסופרים עוד לפני שפרסמו אפילו יצירה אחת. אצל משוררים הדבר עוד יותר גרוע, שכן הם ממלאים את מגירותיהם ובלוגיהם בעשרות ומאות שירים סתמיים ואפילו מקבלים עליהם תגובות טובות מקרובי משפחה וחברים או אפילו מחובבנים באינטרנט.

על פי המסורת, השתמש הבורא באותיות כדי לברוא את העולם, וכל מי שכותב יודע כי אותיות אכן בוראות. הן בוראות שירים וסיפורים, אנשים ומצבים, קולות וריחות, רגשות ותמונות ואפילו עולמות שלמים. אבל חשוב לזכור שאותיות הנן רק כלים. כלי עבודה. וכדי שלא נברא בהן צריף מט-ליפול, אלא ארמון מפואר, עלינו ללמוד להשתמש בכלים אלו ביעילות ובחכמה. טעות היא לחשוב שאפשר לכתוב טוב בלי ניסיון ולמידה.

כותב נולד

האם ראית פעם את אחד מהפרקים הראשונים של אמריקן איידול או כוכב נולד? בפרקים אלו מראים כל מני אנשים שמגיעים לאודישנים בבטחון מלא שהם יהיו הכוכב העולה הבא וינצחו בתחרות שירה, אבל מה – הם לא יודעים לשיר. כל צליל שהם מוציאים מהפה הוא צרימה מזייפת נוראית, וכאשר השופטים אומרים להם שהם לא עוברים הלאה ולא כדאי להם לנסות ולחלום על קריירת שירה, הם נפגעים קשות ומוחים: "השופטים לא מבינים כלום! אני שר נהדר!" . כפי שכל אחד נולד עם היכולת לפתוח את הפה ולשיר אבל רק מעטים לומדים לשלוט במיתרי קולם ולשיר טוב, כך גם עם ציור, פיסול וכתיבה. כל אדם לומד לכתוב בכיתה א' או אפילו בגן, אבל כדי לכתוב ספר טוב צריך להיות אומן, וצריך ללמוד טכניקה.

כישרון זה לא מספיק

כמובן שכישרון מולד יכול לגרום לאדם לדלג על שלבים, או להיות מאוד מוצלח מהר יותר מאחרים, ובלעדיו גם למידה ותרגול ארוך לא יביא תמיד לתוצאות טובות. אך גם כישרון יש לפתח, כדי להביא את האדם למיצוי יכולותיו.

סיפור הנמצא בראשו של יוצר אינו יכול לעבור למדיום הכתוב אחד לאחד. בדיוק כפי שספר אינו יכול להפוך לסרט או הצגה סתם כך באופן מיידי, אלא צריך לשכתבו לתסריט או מחזה. הדברים צריכים לעבור "תרגום" המתאים למדיום בו אנו עוסקים. וכאן, הרבה אנשים נופלים. לכתוב ספרות, אינו אותו הדבר כמו לכתוב עבודה לבית הספר או ברכה ליום הולדת ואפילו לא כמו כתיבה עיתונאית. כל אלה ואחרים הם ז`אנרים שונים של כתיבה שצריך לדעת את הקונבנציות (המוסכמות) והחוקיות הפנימית שלהם. הרי לא תקריאו ברכת יום הולדת לחברכם כך (לפחות לא ברצינות): אדון נכבד. לאור העובדה שזהו יום הולדתך, ברצוני לאחל לך כל-טוב ואושר. בכבוד רב: מוישל`ה
כך, גם בתוך הספרות ישנם ז`אנרים שונים של כתיבה. יהיה קשה לכתוב ספר מתח מורט עצבים אם הוא ייכתב בצורת מונולוג פנימי נוגה (`הורד את האקדח או שאני יורה בה!` הוא אמר. מאז שנעשיתי שוטר נתקלתי במצבים כאלו כל הזמן. לבי נשבר לראות את הילדות המפוחדות עם האקדח מכוון לרקתן. במיוחד מאז שאמא מתה. היא נפטרה בבית החולים ביום סתיו ערפילי. עמדתי ליד מיטתה והחזקתי את ידה שעות ארוכות…`) ויהיה קשה לכתוב רומן רומנטי מרגש ללא תיאורים טובים ('הוא בא אליה הבייתה. הם דיברו קצת ואחר כך הלכו למיטה. בבוקר הם קמו מאושרים והלכו כל אחד לעבודתו.') לכן זכרו: להיות סופר או משורר אמיתי זה לא תחביב. זה מקצוע, זה אופי, זה חיים. וצריך להשקיע בזה הרבה.

אז שיהיה בהצלחה!