,

3 דרכים לכתוב ספר גם אם החיים שלכם משעממים כמו לצפות בצבע מתייבש

אם השאלה "מי אני בכלל שאכתוב ספר?"
מעולם לא עלתה בדעתך – סחטיין, סבבה,
אני מאשרת לך לסיים לקרוא כאן.

אבל אם כן –

אני רוצה לתת לך כמה מילות השראה ומוטיבציה. (לספר עסקי רדו לסימון למטה)
ובכן,
המחשבה "מי אני בכלל שאכתוב ספר?" נובעת בדרך כלל
ממבוכה על שאין לכם סיפור חיים משמעותי וקורע לב
שמצדיק עלילה אפית לספר.
אז אני רוצה לנפץ את המיתוס הזה בשלוש דרכים שונות:
1.

ראשית, לא חייבים שיהיה לכם סיפור חיים טרגי בשביל לכתוב ספר מעולה.
אפשר לדמיין ולהמציא מה שתרצו, לכתוב על עולמות אחרים, לכתוב על אנשים אחרים שכן היה להם כזה ועוד.
יוכי ברנדס לדוגמה טוענת שאין לה דמיון להמציא סיפורים ואין לה חיים מעניינים ולכן היא כותבת על אנשים אחרים ומכאן "מלכים ג'" ו"הפרדס של עקיבא" למשל.
אתם גם יכולים, כמו שחקנים, לתעל את הפחד שחשתם בילדותכם מול רעמים חזקים, אל סצנה בה הגיבור פוחד מקולות רקיעות הרגליים של מפלצת גודזילה ענקית. לתעל את כאב האובדן של הבובה האהובה שנשברה לסצנה בה ביתו של הגיבור נשרף כליל. לתעל את ההתרגשות והפחד מהלא נודע כשגיליתם שאתם בהריון ראשון אל סצנה בה הגיבור מתרגש ופוחד לפני אירוע משמעותי שעומד לקרות לו שלא התרחש בחיים שלכם עצמכם. הרגשות הן אותן רגשות. העוצמה משתנה קצת והתגובות יהיו שונות לדמויות שונות, אבל העיקרון הבסיסי דומה. זו הסיבה שאנחנו יכולים להזדהות עם רגשותיו של המלט שדודו רצח את אביו והתחתן עם אמו בלי שזה יקרה לנו אישית.
2.

שנית, ספר טוב לא חייב עלילה מסחררת, אלא כתיבה טובה,
וזו מושגת על ידי אימוץ, לימוד והטמעת אופן התבוננות ייחודי על העולם ושימוש בטכניקות ספרותיות שונות ובווירטואוזיות בלשון. את אלה אפשר ללמוד בסדנאות כתיבה ולהשתפר בהם.
מכירים את הביטוי "הוא יכול לשיר את ספר הטלפונים"? הכוונה היא שמישהו שר כל כך יפה עד שלא משנה כלל תוכן המילים, פשוט נפלא להאזין לקולו. כך גם בכתיבה. אם כתיבתכם תהיה פואטית, נעימה לאוזן וחודרת ללב – תוכלו לכתוב ספר שלם על קורותיכם ביום האתמול והוא יהיה נפלא.
הספרות אינה צריכה לספר רק על אירועים כמו שואה. להיפך. לפעמים סצנה שבה אימא מכינה סנדוויצ'ים לילדיה יכולה להיות כל כך טעונה, חזקה, מרגשת, מרתקת ועוצרת נשימה או לחלופין דווקא אירונית ומצחיקה עד דמעות. פשוט לימדו לכתוב טוב.
3.

שלישית, יש לכם סיפור חיים משמעותי. כן, גם לכם.
אין לי ספק בכך. אולי אין לכם פרספקטיבה לראות זאת, אבל אני מבטיחה לכם שבחייכם יש מספיק דרמה, קונפליקטים, קשיים, עצב, כעס, קנאה, עליות ומורדות, הצלחות ואכזבות בשביל למלא טרילוגיה לפחות.
אין עוד לאף אחד בעולם אותן טביעות אצבעות כמו שלכם. הגעתם לעולם כי החיים שלכם היו צריכים להתרחש, ולא היה ולא יהיה עוד אף אחד שיעבור בדיוק בדיוק את מה שאתם עוברים וחווים. אתם יצור חד פעמי ומיוחד ולכן גם הסיפור שלכם כזה.

אז יאללה,
תתחילו לכתוב.

———————————-
אם מדובר בספר עסקי,
אתם בטח נבוכים לגבי הרקורד שלכם,
עדיין אין לכם מספיק ניסיון או תעודות,
עדיין אין לכם רשימת תפוצה עצומה, עוד לא הופעתם מול קהל של 400 איש,
לא הופעתם בטלוויזיה וכדומה.

על כך אני אומרת – הפוך גוטה, הפוך!
הספר יכול לשמש אתכם כקרש קפיצה לכל הדברים הללו.
מי הכיר את רוברט קיוסאקי לפני ספרו "אבא עשיר אבא עני"?
רק אשתו והכלב בערך.
אז אל תהססו והתחילו לכתוב!

,

כל אחד יודע לכתוב, לא?!

כל אחד יודע לכתוב, לא?!

אומרים שבארץ יש יותר כותבים מקוראים. קשה להתווכח עם אמירה שכזו, כשכל אחד מאתנו מכיר בוודאי לפחות אדם אחד שכותב, שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לספר שאולי מתישהו יקדיש לו זמן. אנו לומדים לכתוב כבר בגיל צעיר מאוד, וממשיכים וכותבים כל החיים. רשימת קניות, תזכורות, התכתבויות, מבחנים, ברכות לארועים ועוד ועוד. במיוחד כיום, בעולם האס.אם.אסים והאי-מייל, נראה שאנו מתַקשרים עם אחרים יותר ויותר דרך הכתב ופחות בדיבור.

עודף כותבים אינו דבר רע. הבעיה מתחילה בגישה לכתיבה. בעולם בו כל אחד יודע קרוא וכתוב ובעל גישה לנייר, עט או מחשב, קל לאנשים להחשיב את עצמם כסופרים עוד לפני שפרסמו אפילו יצירה אחת. אצל משוררים הדבר עוד יותר גרוע, שכן הם ממלאים את מגירותיהם ובלוגיהם בעשרות ומאות שירים סתמיים ואפילו מקבלים עליהם תגובות טובות מקרובי משפחה וחברים או אפילו מחובבנים באינטרנט.

על פי המסורת, השתמש הבורא באותיות כדי לברוא את העולם, וכל מי שכותב יודע כי אותיות אכן בוראות. הן בוראות שירים וסיפורים, אנשים ומצבים, קולות וריחות, רגשות ותמונות ואפילו עולמות שלמים. אבל חשוב לזכור שאותיות הנן רק כלים. כלי עבודה. וכדי שלא נברא בהן צריף מט-ליפול, אלא ארמון מפואר, עלינו ללמוד להשתמש בכלים אלו ביעילות ובחכמה. טעות היא לחשוב שאפשר לכתוב טוב בלי ניסיון ולמידה.

כותב נולד

האם ראית פעם את אחד מהפרקים הראשונים של אמריקן איידול או כוכב נולד? בפרקים אלו מראים כל מני אנשים שמגיעים לאודישנים בבטחון מלא שהם יהיו הכוכב העולה הבא וינצחו בתחרות שירה, אבל מה – הם לא יודעים לשיר. כל צליל שהם מוציאים מהפה הוא צרימה מזייפת נוראית, וכאשר השופטים אומרים להם שהם לא עוברים הלאה ולא כדאי להם לנסות ולחלום על קריירת שירה, הם נפגעים קשות ומוחים: "השופטים לא מבינים כלום! אני שר נהדר!" . כפי שכל אחד נולד עם היכולת לפתוח את הפה ולשיר אבל רק מעטים לומדים לשלוט במיתרי קולם ולשיר טוב, כך גם עם ציור, פיסול וכתיבה. כל אדם לומד לכתוב בכיתה א' או אפילו בגן, אבל כדי לכתוב ספר טוב צריך להיות אומן, וצריך ללמוד טכניקה.

כישרון זה לא מספיק

כמובן שכישרון מולד יכול לגרום לאדם לדלג על שלבים, או להיות מאוד מוצלח מהר יותר מאחרים, ובלעדיו גם למידה ותרגול ארוך לא יביא תמיד לתוצאות טובות. אך גם כישרון יש לפתח, כדי להביא את האדם למיצוי יכולותיו.

סיפור הנמצא בראשו של יוצר אינו יכול לעבור למדיום הכתוב אחד לאחד. בדיוק כפי שספר אינו יכול להפוך לסרט או הצגה סתם כך באופן מיידי, אלא צריך לשכתבו לתסריט או מחזה. הדברים צריכים לעבור "תרגום" המתאים למדיום בו אנו עוסקים. וכאן, הרבה אנשים נופלים. לכתוב ספרות, אינו אותו הדבר כמו לכתוב עבודה לבית הספר או ברכה ליום הולדת ואפילו לא כמו כתיבה עיתונאית. כל אלה ואחרים הם ז`אנרים שונים של כתיבה שצריך לדעת את הקונבנציות (המוסכמות) והחוקיות הפנימית שלהם. הרי לא תקריאו ברכת יום הולדת לחברכם כך (לפחות לא ברצינות): אדון נכבד. לאור העובדה שזהו יום הולדתך, ברצוני לאחל לך כל-טוב ואושר. בכבוד רב: מוישל`ה
כך, גם בתוך הספרות ישנם ז`אנרים שונים של כתיבה. יהיה קשה לכתוב ספר מתח מורט עצבים אם הוא ייכתב בצורת מונולוג פנימי נוגה (`הורד את האקדח או שאני יורה בה!` הוא אמר. מאז שנעשיתי שוטר נתקלתי במצבים כאלו כל הזמן. לבי נשבר לראות את הילדות המפוחדות עם האקדח מכוון לרקתן. במיוחד מאז שאמא מתה. היא נפטרה בבית החולים ביום סתיו ערפילי. עמדתי ליד מיטתה והחזקתי את ידה שעות ארוכות…`) ויהיה קשה לכתוב רומן רומנטי מרגש ללא תיאורים טובים ('הוא בא אליה הבייתה. הם דיברו קצת ואחר כך הלכו למיטה. בבוקר הם קמו מאושרים והלכו כל אחד לעבודתו.') לכן זכרו: להיות סופר או משורר אמיתי זה לא תחביב. זה מקצוע, זה אופי, זה חיים. וצריך להשקיע בזה הרבה.

אז שיהיה בהצלחה!

כללי הבסיס לכתיבה

כלל 0 – אין כללים, אבל צריך ללמוד אותם

אתם בוודאי תתקלו באתר זה ומחוצה לו בטיפים סותרים ושונים, וכמו כן, תראו שדברים מסוימים המומלצים לא לעשות מופיעים לעיתים ביצירותיהם של יוצרים מפורסמים ומוערכים .
חשוב לזכור שמדובר כאן באמנות. לא כל טיפ מתאים לכל סוגה ספרותית (ז'אנר), לא לכל אומן ולא לכל יצירה. לדוגמה השאלה – מה כדאי ללבוש: בגד ים או חליפה? ובכן, התשובה היא: תלוי לאן אתה הולך. אם אתה הולך לים עדיף בגד ים ולחתונה עדיף חליפה. כך גם בספרות. יש כללים שאין לעבור אותם (חולצת הוואי ומכנסיים סגולים עם נקודות צהובות) אבל גם להם לפעמים יש לעתים יוצאים מהכלל (מסיבת פורים). לכן לפי המטרה שאתה רוצה להשיג ביצירה, כך תשתמש באמצעים המתאימים.
אך כיצד תדע אילו אמצעים קיימים, ואיזה אמצעי משיג איזו מטרה?
בשביל זה צריך ללמוד את הכללים והטיפים. בדיוק כפי שבשביל לשיר טוב צריך ללמוד פיתוח קול, ובשביל לצייר טוב צריך ללמוד טכניקות שימוש בצבעים ומכחולים, כך גם בשביל לכתוב טוב על כל אחד ללמוד את טכניקות הכתיבה.
תראו, בסופו של דבר אתם אלה שמחליטים איך יצירתכם תיראה, אבל זכרו – זכותכם לכתוב איך שאתם רוצים, אבל זכותו של הקורא לא לקרוא זאת. לכן כדאי, לפחות בתחילת דרככם, לנסות לכתוב לפי הטיפים שתקבלו, ורק מאוחר יותר לצאת לדרככם שלכם. קודם תלמדו את הכללים, הקונוונציות (המוסכמות) ואיך לכתוב לפיהם, ואחר כך, אם תרצו, תוכלו לשבור את החוקים במודע, באופן שיתרום לסיפורכם ולא יפגע בו. בהצלחה!

כלל ראשון – קיראו הרבה, כיתבו הרבה

אין מורה טוב יותר מהנסיון. קיראו כמה שיותר ספרים, סיפורים קצרים ושירים מכל הסוגים והמינים, וקיראו עוד יותר את הדברים שכמוהם אתם רוצים לכתוב. קיראו יצירות אלה בעין ביקורתית. איך הם משתמשים במילים? איך הם משלבים רעיון? איך הם בונים דמות ועלילה? למה אתם אוהבים או לא אוהבים את היצירה הזו? וכו'. הקריאה תחדיר בכם אפילו באופן לא מודע כל מני קונבנציות של כתיבה, אוצר מילים רחב יותר, ניסוח משפטים טוב יותר ועוד.
בנוסף, כיתבו הרבה. לאנשים מסוימים הכי יעזור לכתוב כל יום כמה עמודים של סתם כל מה שיש להם בראש באותו הרגע ללא צנזורה. יש המעדיפים לעשות לעצמם אתגרי כתיבה (כעת אכתוב על החדר שלי. כעת אכתוב על בננה. כעת אכתוב על…), ויש כאלה שיכולים רק לכתוב את הסיפור שיש להם בראש ורוצה להיכתב. לא משנה מה, אבל תכתבו כמה שיותר.
ככל שתקראו ותכתבו יותר, באופן טבעי תהיו טובים יותר בזה, תחדדו את ראייתכם ושמיעתכם לזהות מה טוב ועובד ומה צריך לזרוק.

כלל שני – לימדו עברית

הכלים של הכותב הם השפה והמילים. לרוב הם אפילו חשובים יותר מהרעיון. אם יש לכם פאנץ'-ליין מדהים ומעולה, זה לא יעבוד אם הקוראים יפסיקו את קריאתם באמצע בגלל כתיבה לא מספיק טובה. לכן, השקיעו בהרחבת אוצר המילים שלכם ובלמידת כתיב, פיסוק וניסוח נכון. ובשום אופן אל תגידו: "אבל בשביל זה יש עורך לשוני". הטקסט שלכם לא יגיע לעורך אם הוא לא כתוב מספיק טוב. עורך לשוני אינו סופר צללים, ולא מתפקידו לכתוב לכם את הסיפור. אם תגישו להוצאה לאור משהו לא קריא, הוא לא יעבור. נקודה. גם אם זה הסיפור הכי מדהים שהומצא אי פעם.

כלל שלישי – אל תתאהבו במה שכתבתם

לנקודה זו יש שני רבדים. הרובד הראשון הוא ברמת הדמויות והעלילה. אם כתבתם את הסצנה הכי מדהימה של מרדף מכוניות, אבל העלילה מתרחשת דווקא בימי הביניים- מה לעשות, זה לא יעבוד. גם לא אם הגיבור יחלום על מרדף מכוניות בעתיד. הרובד השני הוא ברמת המשפט. אז יצא לכם משפט מדהים עם מטאפורה שלא מהעולם הזה – נפלא! אבל האם זה מתאים לאופן הכתיבה של יתר הספר?
בתהליך ההגהה חייבים לשנות ולמחוק. ככה זה. ואם משהו לא מסתדר או לא מתאים אז הוא חייב לעוף, ואסור לנסות להשאיר אותו בכוח רק כי אתם אוהבים את זה. אבל אל תדאגו, לא צריך להשמיד ולאבד לעד את הקטע הבעייתי. אפשר להכניס אותו לקובץ וורד מיוחד של קטעים לא קשורים, ואולי באחד הימים משהו יכנס ליצירה אחרת.

כלל רביעי – שלמות היצירה בתוכן וצורה

הספרות אינה עוסקת רק בתוכן הסיפורים או השירים, אלא (אפילו בעיקר) בצורה שלהם, באופן הכתיבה והעברת הרעיונות. השילוב בין התוכן לצורה הוא מה שעושה את היצירה.
אתן דוגמה מעולם אחר – הדיבור. כאשר אנו אומרים משהו, אי אפשר להתייחס לתוכן הנאמר בלבד, אלא גם לטון ולשפת הגוף. שני האחרונים הם אלה בעצם שגורמים לנו להחליט האם הנאמר היה רציני או בצחוק, אמיתי או שקרי, מכוון או אירוני, מתכוון לעצמו או מרמז למשהו אחר וכו'. למשל: 'יוסי, אתה כל כך חכם!' – האם זה נאמר בהתפעלות או בלעג?
כך גם עם ספרות. רק שבספרות אין לנו אפשרות להשתמש בטונים של דיבור. לכן הכתיבה שלנו חייבת להראות את טון הדיבור של הדמויות ושל המספר באופן אחר. בכתיבה עצמה. קטע מותח דורש כתיבה מותחת, קטע עצוב דורש מבנה עצוב, וכן הלאה. ואם יש פער בין הדברים גם הוא צריך להיות מכוון ושייך למסר הכללי.
דוגמה: אם תקראו את הכותרת העיתונאית הבאה: "ילד בן חמש התאבד בגן. יתר הילדים לא מפסיקים לבכות" – זה ישמע מזעזע. אבל אם תקראו את השיר:
'יונתן הקטן
התאבד היום בגן
וכולם נחרדו
ועליו בכו'
איש לעולם לא ימחה דמעה על קטע שכזה, כי הריתמוס שלו עליז לעומת תוכן עצוב, וזה הופך את השיר לפארודיה שחורה, למשהו גרוטסקי.
אז תמיד תדאגו שצורת הכתיבה שלכם תתאים לתוכן.

האם אתה באמת יודע לכתוב?