זהו סיפור קצר שכתבתי כסיפור סיום לסדנת כתיבה יוצרת למתקדמים של רונית מטלון ז"ל מאוניברסיטת חיפה

שהייתה חלק מהתואר השני שלי בספרות השוואתית וכתיבה יוצרת.

בדרך כלל אני מכניסה פנטזיה או מד"ב לסיפורים שלי, אבל הפעם הסיפור ראליסטי לגמרי.

אשמח לתגובות למטה.

מספרים

עדי איצקוביץ. כל הזכויות שמורות

מספרי הבתים הלכו ועלו ככל שהתקדמתי במעלה הרחוב. 4… 6… 8… כשהגעתי למספר 12 עצרתי והוצאתי את הפתק מהכיס. וידאתי שזוהי הכתובת הנכונה ובדקתי שוב לאיזו קומה עליי לעלות. הבטתי בבניין בחוסר רצון ובחשד. זה היה בניין מגורים רגיל, בן 4 קומות בצבע חום-בז` כמו כל הבניינים האחרים באותו רחוב. נאנחתי והתחלתי ללכת בשביל הקצר עד למעלית. בשביל מה אני צריכה את זה עכשיו? קינאתי בשיר שהיא חברה בצופים, אז היא פטורה מכל השטויות האלה של המחוייבות אישית הזאת.

נכנסתי למעלית ולחצתי על כפתור 3. זו הייתה מעלית כל כך קטנה שבקושי שני אנשים נכנסים בה. המעלית עלתה בחריקות מפחידות שחששתי כל רגע שמא היא תתקע או תיפול. יצאתי מהמעלית באנחת רווחה אל הקומה השלישית. אפלולית שררה למרות שבחוץ הייתה שמש חזקה. הדלקתי את האור ופניתי לחפש את הדירה הנכונה מבין הארבע. על הדלת השנייה אליה הגעתי היה תלוי שלט: שושנה ברג. בינגו. לא ידעתי עליה כלום מלבד שהיא זקנה ששברה רגל וצריכה מישהו שיערוך לה קניות, זה מה שאמרה לי הרכזת. אפילו בטלפון הקצרצר בו הודעתי לה שאני מגיעה היא סתם נשמעה זקנה ולא יותר. צלצלתי בפעמון, וחיכיתי.

כשהדלת נפתחה, המראה לא היה מלבב. עמדה מולי זקנה מקומטת עם שיער קצר צבוע לבלונד, לבושה בחלוק בית הכי מכוער שראיתי בחיים ונשענת על הליכון עם גלגלים. אוי ואבוי.

"שושנה…? אה… אני יהל."

"הו! יופי, יופי. כנסי, כנסי." היא זזה באיטיות מהדלת, מפנה לי מקום להיכנס, וסגרה אותה מאחורי. "אני אביא את הרשימה והכסף." אמרה והחלה לדדות באיטיות של חילזון אל המטבח. ניצלתי את הזמן להתבונן סביבי. מולי היה שולחן אוכל מעץ כהה ומסיבי, ועליו מפה רקומה מאותו סוג שיש גם לסבתא שלי על כמה כריות. על המפה עמדה ואזה שחורה עם פרחים. המראה היה יכול להיות מאוד יפה אילולא הטפט הירוק-חום-צהוב המזוויע שהסב את כל תשומת הלב אליו. משמאלי היה הסלון, שהיה אוסף של רהיטים מכל מני סגנונות וצבעים, שאף אחד לא התאים לשני. הטלוויזיה נראתה שם כמו חללית שנחתה באמצע מערת האדם הקדמון.

היא חזרה מהמטבח ודידתה אלי, הראתה לי רשימה קצרה, ולמרות שאני יודעת לקרוא היא החלה להסביר לי מה כתוב ולמה היא מתכוונת.

"זה הכול?" שאלתי מופתעת, "את לא צריכה עוד דברים?"

"לא, לא. אני לא אעמיס עליך."

"אין לי בעיה לקחת עוד דברים."

"לא, לא. זה בסדר. אני לא צריכה יותר כרגע." היא התעקשה, ונתנה לי שטר של חמישים. "יש צרכנייה ממש כאן מעבר לכביש." אני משתגעת מהזקנים האלה שמשתמשים במילים מימי בית ראשון. כמו סבא שלי שעדיין קורא למכוניות `אוטומוביל`.

יצאתי מהבניין ועברתי את הכביש לכיוון הסופר. לרגע השתעשעתי ברעיון של לקחת את הכסף ולברוח. הייתי קונה גלידה ויושבת לי בפארק הקרוב בכיף…

להפתעתי לא היה שם סניף מגה או שופרסל, אלא באמת מין מכולת קטנה ועתיקת יומין, מלאה במוצרים של חברות שלא שמעתי עליהן מעולם. די מהר מצאתי את החלב, ואפילו לא ידעתי שעדיין מוכרים חלב בשקיות. מצאתי גם את היוגורט שהייתי בטוחה שכבר מזמן לא מייצרים. גם את הלחם השחור מצאתי בלי בעיה. רק בשביל השוּמַר הייתי צריכה לשאול מוכרת איפה זה ואיך זה נראה.

חזרתי לדירתה של שושנה. בסך הכול בפעם השניה, ובכל זאת, ההבדל בהרגשתי היה עצום. המקום כבר היה מוכר לי, וההתרגשות נעלמה כליל. הלכתי בבטחה ישירות למעלית וכשיצאתי בקומה השלישית פניתי לדירה הנכונה ללא טעות. פחות מחצי שעה של היכרות, וכבר הייתי בת־בית באחד העם, 12.

שושנה פתחה לי את הדלת בליווי `יופי, יופי, כנסי, כנסי`. היא הודתה לי בחיוך. הגשתי לה את שקית המצרכים, את הקבלה והעודף, והיא שמה את העודף בארנקה בלי לספור ואת השקית הניחה על שולחן האוכל.

"טוב, אז…" לא ממש ידעתי מה לעשות או להגיד, "את צריכה עוד משהו?"

"לא, לא. הכול בסדר." היא אמרה מיד, ופתאום הבעתה השתנתה והיא הביטה בי במבט שלא יכולתי לפענח.

"או.קיי." אמרתי, "אז… אה… מתי תרצי שאבוא שוב?"

ברגע זה, במקום לענות לי, התחילה שושנה לבכות. היא הזילה דמעות והתייפחה בקול, ולפני שהספקתי לצאת מההלם ולהזיז עפעף, היא חיבקה אותי בחוזקה.

יופי. מה אני עושה עכשיו? רציתי להיקבר באדמה ולהיעלם בזה הרגע. היא עטפה את גופי בידיה, לא מאפשרת שום פתח בריחה, חיבקה אותי ומלמלה בין הדמעות "תודה! תודה! …אני מצטערת שאני ככה… פשוט… לראות ילדה ישראלית שבאה לעזור לזקנה… אחרי שאת סבתא וסבא שלי ואמא שלי וכל הדודים זרקו כמו כלבים לגזים…"

היא המשיכה לבכות עלי, ואני נשארתי עם פה פעור ולא היה לי מושג מה לעשות בסיטואציה ההזויה לגמרי הזאת.

כעבור כמה רגעים היא נרגעה, והתנצלה בפניי. מלמלתי משהו, אני אפילו לא זוכרת מה, רק כדי לברוח משם בהקדם האפשרי. כשיצאתי מבניין מספר 12 יכולתי סוף-סוף לנשום שוב. מה לעזאזל זה היה? שאלתי את עצמי בדרך הביתה. כל אחר הצהריים בהיתי בטלוויזיה ולא הייתי מסוגלת להתרכז בשיעורי הבית.

*

"את לא אמיתית!"

"נשבעת לך באלוהים."

שיר ישבה על הפוף שלי, והביטה בי בגועל. "וואי, איזו מסכנה… אל תלכי לשם יותר."

"את חושבת שלא ניסיתי? התחננתי לרכזת, אבל היא אמרה שאין אף אחד אחר פנוי." נשכבתי על הבטן וחיבקתי את הכרית שלי.

"ומה אם היא תעשה את זה שוב? נראה לי שהיא צריכה איזה פסיכולוג דחוף."

"אם היא תפחיד אותי ככה שוב, אני עפה משם ולא חוזרת. אין מצב, כאילו!"

"טוב, יאללה," אמרה שיר לאחר כמה שניות, "בואי נדבר על דברים יותר כיפים."

"כן." הסכמתי בשמחה.

"את באה בשישי להיי סקול מיוזיקל 3? כולם הולכים."

"כן, בטח." לא העזתי להגיד לה שלא סבלתי את שני הסרטים הקודמים.

*

כעבור שלושה ימים, התקרבתי בחשש לבית מספר 12. הבטן התכווצה והתהפכה בי אפילו יותר מאשר עם כאבי מחזור. לרווחתי, העניין הלך חלק, ללא התפרצויות רגשיות פסיכוטיות. אפילו הייתה לנו שיחה קצרה ונחמדה על תמונת החמניות של ואן גוך שתלויה לה במטבח.

בפעם שלאחר מכן, לאחר שחזרתי עם הקניות, היא הציעה לי לשחק רמי. הסכמתי, והיא הלכה והביאה חבילת קלפים. בהתחלה חשבתי שהיא סנילית כבר לגמרי, אבל מסתבר שהיא משחקת רמי עם קלפים. כמה `ווירדו` אפשר להיות!

בכל אופן, שיחקנו כמה סיבובים, ואז ראיתי את זה. היא החזיקה את הקלפים במין זווית כזו, שפתאום ראיתי את המספר שהיה לה על היד. לא יכולתי לזהות ממש את הספרות מהמרחק והזווית שבה הייתי, אבל ידעתי בדיוק מה זה. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אחד כזה אמיתי. אבא שלי אוהב לספר שפעם כל אדם שני שראית ברחוב היה לו מספר משם. המורים, המוכר במכולת, החלבן, ההורים של החברים…

"אין לי."

"מה?"

"אין לי מה לרדת. תורך."

"אה, כן." לקחתי קלף מהקופה, והמשכתי לשחק, אבל כל רגע הגנבתי מבטים ליד שלה. התחלתי לחשב בראש כל מני מספרים: אם היא הייתה נגיד בת 15 בשנת 40`, אז היא הייתה בת 75 בשנת 2000. כלומר, היא צריכה להיות בת לפחות 83 היום. הגיוני. לסבא שלי חגגנו 80 בשנה שעברה והיא נראית בערך בגילו. "יש לי יום הולדת בשבוע הבא." אופס… האם אמרתי את זה בקול רם?

שושנה הרימה את מבטה וחיוך התרחב על פניה. "הו, איזה יופי. מזל טוב."

"תודה." חייכתי במבוכה. למה אני מצפה? שהיא תקנה לי משהו? בתמורה לקניות שאני עושה לה? אולי היא תכין לי איזו עוגה טעימה…

"בת כמה תהיי?"

"16." עניתי בגאווה, והוספתי ארבע לשרשרת המספרים השחורים. 45678. קצת מזכיר את המספר שעל היד של שושנה – אוי לא! למה חשבתי על זה? אוף! עכשיו אני אחשוב על זה בכל פעם שאשחק רמי.

"הו, 16 זה גיל מיוחד." היא אמרה, מחייכת, "גיל מקסים. שיהיה לך מזל טוב, וכל טוב, ובריאות."

"תודה. תורך." אמרתי, ולקחתי עוד ופלה מהקערית.

*

"הנה, תמדדי את זה – " אמרה שיר והרימה שמלה של תינוקות. שתינו צחקנו.

"לא, ורוד זה כל כך שנה שעברה…" אמרתי בחיוך.

עברנו כמה חנויות עד שמצאתי שמלה מספיק מדהימה ונכנסתי לתא המדידה. היא הייתה עשויה מבד בין משי לסאטן, רך ונעים, כמו שאני אוהבת. היו לה כתפיות דקיקות והיא הגיעה לי עד הברכיים, ועשתה לי גוף בצורת שעון חול מהמם. פשוט מושלמת. ברגע שיצאתי מהתא שיר הנהנה אליי באישור ובעיניים נוצצות. "יא! איזו כוסית!" קראה אליי.

נעמדתי מול המראה והבטתי בהנאה על עצמי. וואי, אני חייבת לקנות אותה, חשבתי והתפללתי בלבי שהיא לא תעלה יותר מ-300 שקל כי אחרת אמא שלי הורגת אותי. חיפשתי את התג והבטתי בו. יש! 289 ₪. באותו רגע קלטו עיני גם את המספר הסידורי של השמלה. גם לבגדים נותנים מספרים ולא שמות. שוב קפצה לנגד עיני תמונת ידה הממוספרת של שושנה. אפשר להגיד שהנאצים לא התייחסו ליהודים כמו אל פרות, אלא כמו אל שמלות. כי סימון פרות זה רק כדי לדעת איזו פרה שייכת למי, אבל מספור השמלות נועד כדי לדעת מה נקנה מהחנות ומה עדיין נשאר – או, מי מת ומי עדיין נשאר במחנה…

טוב, די. מה אני חושבת את כל המחשבות השואתיות האלה עכשיו? כעסתי על עצמי והרגשתי הרבה יותר טוב.  יאללה, אני קונה שמלה מהממת ליום ההולדת שלי. אני אהיה בת 16!

*

ביום שישי, בפעם הראשונה מזה זמן מה, עשיתי קניות לעצמי ולא למישהו אחר. הלכתי לסופר אמיתי וקניתי מלא חטיפים, ממתקים ושתייה, וכשאני אומרת `מלא` אני מתכוונת לכך –  מילאתי עגלה שלמה ביותר מ-400 שקל. אבל זה היה שווה את זה. המסיבה הייתה מעולה וכולם ממש נהנו. קיבלתי שני סטים של שרשרת ועגילים, בושם, שני מארזים של קרמים לטיפוח, סט איפור וכמה קישוטים לחדר. כולם רקדו כל הערב ואפילו יוני הזמין אותי לסלואו.

על הבוקר ביום ראשון, הלכתי להוציא תעודת זהות. התקלחתי והתאפרתי עם סט האיפור החדש שקיבלתי, והלכתי להצטלם לתמונות פספורט. לא רציתי לחכות שבוע עד לקבלת התעודה, אז נסעתי במונית לסניף הראשי של משרד הפנים בחיפה. לקחתי מספר, מילאתי טופס, ותוך זמן קצר קיבלתי לידי תעודת זהות. היא הייתה ישרה וחלקה ולא קרועה בצדדים כמו זו של אבא שלי, וללא קיפול אלכסוני כמו בתעודה של אמא. תעודה חדשה ומגוהצת. אפילו עם ריח חדש של פלסטיק. פתחתי וסגרתי אותה בגאווה ופתחתי שוב. התמונה שלי חייכה אלי מצד שמאל ובצד ימין הופיע שמי, שם אבי, תאריך הלידה שלי הלועזי והעברי – מסתבר שנולדתי ב-כד` באלול. – נו, טוב. שיהיה. והיה שם גם מספר הזהות שלי: 03767254 וספרת הביקורת 2. התחלתי לחשוב איך יהיה הכי קל לזכור ולשנן אותו. פירקתי אותו לקבוצות של שניים עד שלושה מספרים ולכל מני חלוקות שונות עד שאחד נשמע לי נחמד ואמרתי לי אותו בלב עוד כמה פעמים. אפס-שלוש, שבע-שש, שבע-שתיים, חמש-אבע-שתיים.

למחרת התקיימה הפגישה השבועית עם שושנה. הגעתי לאחד העם 12, קומה מספר 3. היא הכניסה אותי בליווי המשפט המוכר: "יהל, יופי, כנסי, כנסי." (היא הלכה הרבה יותר טוב, אני חייבת לציין) ולאחר עוד כמה מילות נימוסים, הגישה לי את רשימת הקניות. ערכתי את הקניות, בטוחה שהזקנה שכחה שסיפרתי לה על יום הולדתי, אך להפתעתי, כשחזרתי היא הגישה לי מתנה עטופה.

"לא היית צריכה…" אמרתי לה, אך בלבי מאוד שמחתי. הרגשתי גאווה על כך שהיא מעריכה את מעשיי. פתחתי את העטיפה בסקרנות, בזמן שהיא התיישבה ליד שולחן האוכל. בפנים הייתה ערכת מכחולים.

"וואו! תודה." כמעט חיבקתי אותה באותו רגע, "אבל איך ידעת שאני רוצה להתחיל לצייר?"

"בפעם השניה שבאת אלי, דיברת על התמונה של ואן גוך שבמטבח. בגיל שלך, רק מי שממש אוהב ציור ועוסק בזה יודע דברים שלא מלמדים בבית הספר."

חשבתי לעצמי שזו יכולת מדהימה – ככה לזהות מכמה משפטים את תחומי העניין של השני, לשים לב לכך ולהבין דבר מתוך דבר. זה בטח מה שקוראים לו `אינטואיציה נשית`. לאמא שלי אין בכלל. היא לא מבינה כלום, ועד עכשיו חשבתי שזה מיתוס.

"יש לי תעודת זהות." אמרתי, הוצאתי את תעודת הזהות החדשה שלי מהתיק והראיתי לה. היא לקחה את התעודה בידה הצנומה, פתחה אותה והסתכלה. לרגע ראיתי בעיניה משהו שהזכיר לי את הרגע לפני התפרצותה הרגשית בפעם הראשונה שביקרתי אצלה, אבל זה התמסמס ונעלם.

"תמונה יפה." אמרה והמשיכה להביט בה עוד זמן מה. התיישבתי לידה. הבטתי בפניה. בתחילה הם נראו לי כמו פנים מקומטות ומכוערות של זקנה. כעבור רגע, שמתי לב שרוב הקמטים שלה מתרכזים באזור העינים, המצח והפה, ואילו לחייה חלקות כמעט לגמרי. עיניה הירוקות הביעו עצבות והרהורים על מקומות רחוקים. פתאום לא יכולתי לעצור בעצמי. "את יכולה לספר לי מה קרה לך? …שם?" שאלתי.

היא הביטה בי מעט מופתעת. "לא, זה לא בשבילך. את עוד צעירה. אני לא רוצה להעציב אותך." הנהנתי בהכנעה בזמן שהיא הלכה להביא את קלפי הרמי.

*

חנות האומנויות הייתה די ריקה ושקטה. הייתה שם רק המוכרת, שנראתה כמו שלד עטוף בבדים צבעוניים בסגנון שאנטי מהודו אבל פניה הביעו לחץ ועצבנות, ועוד לקוחה אחת שהביטה בכדים צבעוניים. לאחר בחינה מהירה של החנות, פניתי לאזור של צבעי האקריל. על מעמד עץ הונחו מאות שפורפרות במגוון צבעים רחב, כשליד כל שפורפרת כתוב המספר שלה ועל הקיר תלוי קטלוג של הצבעים ומספרם.

"יש משהו בעולם הזה שלא ממוספר?" קראתי בקול ממורמר, ומיד הבטתי במבוכה ובהתנצלות לעבר המוכרת והלקוחה שהביטו בי בשאלה.

לקחתי שלוש שפורפרות של צבעי היסוד אדום, כחול וצהוב. גם שלוש אלה כמעט גמרו לי את הכסף שקיבלתי מסבא וסבתא ליום ההולדת. את יתר הגוונים אאלץ לערבב בעצמי.

הלכתי הבייתה כשמוחי מעלה מחשבות מוזרות ולא קשורות בזו אחר זו. אם כמעט כל דבר בעולם ממוספר, אז אולי העובדה שהנאצים מספרו יהודים וקיטלגו אותם היא בכלל לא נוראה כמו שחושבים. סתם נוח יותר להתעסק עם מספרים מאשר עם שמות. הרישעות של הנאצים הייתה לא במספור עצמו, אלא בצורת המספור – קעקועים, שהם גם כואבים וגם נוגדים את היהדות. כך קבעתי, והרגשתי גאווה מסוימת על הרעיון החדשני שהגיתי. אבל אם כך, המשכתי במחשבתי הלאה, למה זה הפך לכזה סמל לשואה? הרי לא בכל מקום קעקעו יהודים. מה הקטע? למה זה נחשב לכל כך איום ונורא?

הסלולרי שלי צלצל, מציל אותי מהתעסקות אינסופית במחשבות-שואה. זו הייתה פז.

"תגידי, עשית כבר את השיעורים בבִּיוֹ?" היא שאלה. היה לחץ בקולה.

"לא. עדיין לא." אני דוחה את השיעורים בביולוגיה עד כמה שאפשר, ומעדיפה להעתיק מרוני אם יש לי את האפשרות.

"אוווףףףף. אם תצליחי את שאלה 4 אז תתקשרי אלי, טוב?"

"בסדר, אבל זה סיכוי קטן. מה ככה?"

"סתם, כרגיל." ענתה פז, "אנחנו הולכים ביום שישי להיי סקול מיוזיקל 3."

"שוב?"

"ברור! את באה?"

"אהה…" האם להוציא איזה 50 שקל על סרט שלא אהבתי כבר בפעם הראשונה רק כדי להיות עם החבר`ה? "תלוי… אם אין לי ארוחה משפחתית או משהו. אני אבדוק ואחזור אליך."

"אוי, מה את צריכה להיות עם הזקנים שלך כל הזמן?"

האמת היא שההורים שלי דווקא די סבבה, ולפעמים נחמד להיות אתם בארוחה משפחתית. אבא מספר על לקוחות מצחיקים שהגיעו אליו, ותמיד מזכיר את בדיחת הקרש על כך שרואה חשבון לא סופר כבשים בלילה כי הוא לא מקבל על זה כסף, ואמא, שהיא סגנית מנהלת בבנק, מכינה את הפסטה הכי טעימה בעולם, ואם לוקחים עוד מנה ואומרים לה שהיה טעים היא מסתובבת כל הערב בגאווה כאילו היא מלכת אנגליה. אבל אם הייתי אומרת את כל זה לפז היא הייתה מורידה לי את הראש וכל בית-הספר היה יורד עליי מחר. לא הייתה לי ברירה והסכמתי ללכת אתם שוב לסרט ביום שישי הקרוב.

הגעתי לדלת ביתי ולא הבנתי למה היא לא נפתחת לי עד שקלטתי שהיא נעולה. הוצאתי בגסות את המפתח ונכנסתי הבייתה מדוכאת ומעוצבנת. נזכרתי שבימי שני אמא חוזרת מהעבודה יותר מאוחר, והבית נראה לי ריק ובודד מהרגיל. נכנסתי לחדרי. תמונת השעונים הנוזליים של דאלי ופוסטר של `הצעקה` של אדוארד מונק ליוו אותי כרגיל פנימה. את דאלי אני אוהבת והוא הרגיע אותי מעט, אבל `הצעקה` לפעמים משרה עלי עגמומיות. היא לא הייתה הבחירה הראשונה שלי. רציתי פוסטר של ציור מפורסם וזה היה היחיד בחנות שלא היה של כד עם פרחים או קערה עם פירות. כשחברות שלי שאלו אותי על הציור, אמרתי שכך אני מרגישה כלפי הליכה לבית הספר כל יום. הן צחקו, אבל לא ידעו עד כמה זה באמת נכון.

הנחתי את תיקי על הכיסא, והוצאתי ממנו את שלושת הצבעים שקניתי. לקחתי קופסת נעליים ישנה שנשארה במגירת הנעליים שלי כבר שנתיים, וקרעתי צד אחד של מלבן קרטון ומכל שפורפרת צבע מרחתי עליו מעט באזור אחר. הבאתי מהמטבח כוס עם מים וטבלתי בה מכחול אחד מהחבילה החדשה שנתנה לי שושנה. הכנתי כמה ערבובי צבעים נחמדים, ואז נעמדתי מול כן הציור ובהיתי בריק הלבן שאני אמורה להפוך ליצירת מופת ראשונה. מה לצייר? תהיתי, מה לצייר? פתאום נזכרתי בציורי הילדים הממוספרים שקיבלתי בילדותי. אלו היו ציורים בשחור לבן, אשר בכל אזור בהם רשום מספר, וכל מספר מקביל לצבע מסוים וכך הילד יודע איך לצבוע. אילו היה לי דבר כזה, לא הייתה לי בעיה של מה לצייר, למרות שכשהייתי ילדה שנאתי את הדברים האלה ואף פעם לא צבעתי לפי המיספור. פתאום הכתה בי מחשבה מפחידה. הרי אם לכל צבע היה מספר תואם, אזי לא באמת יכולתי לצאת לגמרי מהעולם הממוספר, רק החלפתי את המיספור הראשוני במיספורים אחרים! מבטי עבר הלוך ושוב בין הדף הריק מולי לבין תמונת `הצעקה` שעל הקיר. האיש תופס בידיו את ראש השלד שלו וזועק אלי. הרגשתי כל כך בודדה ולכודה. הרגשתי גוש חוסם את גרוני ודמעות שהחלו להיקוות בעיניי. לא רציתי לבכות, ולכן הנחתי את קרטון הצבעים על השולחן ויצאתי מהבית כדי להתאוורר.

האוויר החם של שלהי ספטמבר חימם את גופי ואת לבי. פסעתי ללא מטרה מוגדרת, נושמת עמוק ומנסה לא לחשוב על דבר. השמיים היו כחולים ובהם ענני נוצה דקיקים. החזרתי את פני לרחוב. שמתי לב שאני קרובה לגן משחקים קטן ופניתי לעברו. חשבתי להתיישב על ספסל ולנקות את הראש. בכניסה לגן עמד השלט שקראתי כבר מליון פעם והתעכבתי עליו גם היום.

גן הבנים

הגן הוקם ב- 5.4.2003 לזכר 247 בני העיר שנפלו במלחמות ישראל.

הגן הינו הגן השלישי במספר שהוקם בעיר

שוב מספרים, ועוד מספרים. ממספרים את הימים, החודשים, השנים, את מספר הגנים בעיר, את מספר ההרוגים ואת מספר החיים. אפילו ממספרים אותיות! הרי מה זאת "יהל" אם לא `פריט מספר 10- 5- 30 ` באינוונטר היקומי?

שוב עיניי התמלאו דמעות, ופתאום שמתי לב שביתה של שושנה נמצא כאן מעבר לכביש.  נכנסתי לבית מספר 12, וכיוון שלא הייתה לי סבלנות לחכות למעלית עליתי לקומה מספר 3 ברגל. דפקתי ארבע פעמים על דלת דירה 11 וקראתי בשמה של שושנה. היא פתחה לי את הדלת במבט מופתע. נכנסתי בלי לחכות להזמנתה.

"איך יכולת לסבול את זה?" התפרצתי עליה, "להיות רק מספר בין מליון מספרים אחרים? להיות איזה גרגר חול חסר משמעות? לעשות אותו דבר כמו כולם יום אחרי יום? בלי שום יכולת להביע משהו אינדיווידואלי?" לא הפסקתי את פרץ דיבורי כחמש דקות תמימות, בהן עמדה שושנה מולי ולא פצתה את פיה. רק הביטה בי במבט מלא רחמים, הבנה וכאב.

כשנרגעתי ומחיתי את דמעותיי היא הושיבה אותי לצדה ליד שולחן האוכל.

"אספר לך משהו. הייתה אצלנו במחנה בת של רב מצ`כוסלובקיה שהיא הייתה משהו מיוחד. קרן אור לכולנו. תמיד הצליחה לתמוך באלה שהיה להם קשה ללכת, נתנה קצת לחם מהמעט שהיה לה, ואפילו הצליחה לתת חיוך ומילה טובה, וזה היה באמת דבר נדיר. רובנו לא חייכו כל 6 שנות המלחמה אפילו לא פעם אחת, והיא חייכה אלינו כל יום. ממש קינאתי בה. יום אחד היא באה לצריף שלי בלילה ואמרה לכולן שלמחרת יהיה ערב ראש השנה, ועלינו להתכונן ולזכור. באותו יום… אה… בקיצור היה לי יום קשה במיוחד אותו יום, אז פניתי אליה ואמרתי בכעס: `ראש השנה? זה היום שאומרים עליו שהשם סופר ומונה את בני האדם כבקרת רועה עדרו? האם גם ברשימות שלו אני מספר 174338?` והיא הביטה בי במבט מלא אהבה, ואמרה לי משפט שאני לא אשכח בחיים. היא אמרה לי: `אחותי, הקדוש ברוך הוא אחד, וכל מה שיש בעולם חד הוא, כל אדם הוא מספר אחד אצלו והוא אוהב כל אחד כאילו היה האדם היחיד בתבל.`

אני, היה לי מאוד קשה לקבל את זה. אבל למחרת במסדר, כשעמדנו כולנו בחמישיות, כולנו לבושות אותו דבר, כולנו רזות וקרחות, חשבתי על מה שהיא אמרה ודמיינתי לי איך זה להאמין שבורא העולם אוהב רק אותי כאילו אין עוד אף אדם אחר בעולם, ואז בבת אחת הבנתי איך האמונה בזה נתנה לה את הכוח להיות מלאך גם במקום הכי נורא בעולם. עד היום, לפעמים זה המשפט היחיד שמנחם אותי. תראי, אני לא יודעת אם באמת יש או אין אלוהים, אבל אפילו אם יש אל שלא יכול לעשות דבר מלבד לאהוב אותנו בצורה כזו, זה מספק אותי. "

שושנה סיימה לדבר ושתינו נשארנו שקטות למשך זמן מה עד שצלצל פעמון הדלת. שושנה קמה לפתוח ולהפתעתי שמתי לב שהיא הלכה בעצמה ללא עזרת ההליכון. לדירה נכנס גבר מבוגר שמתחיל להקריח, מגולח ולבוש בפשטות. הוא ושושנה החליפו ברכות. הוא איפשר לה בחוסר רצון שתנשק את לחיו. הוא אמר לה שהביא שסתום להחלפה או משהו כזה.

"יופי, יופי." אמרה לו שושנה ופנתה לכיווני, "תכיר, זו יהל, הבחורה הצעירה שעוזרת לי בקניות. זה בני, אביחי."

"שלום, נעים מאוד." הוא נראה קצת לחוץ, "טוב, אני אלך להתקין את זה." הוא פנה לתוך המסדרון שמעולם לא נכנסתי אליו. שושנה הסבירה לי שהוא בא לתקן לה בעיה בכיור, והחלה לספר לי על נכדיה. היה לי כל כך מוזר לחשוב עליה כאמא וסבתא.  משום מה הנחתי שהיא בודדה וחסרת משפחה.

לאחר דקות ארוכות קמתי והתנצלתי על ההתפרצות. "טוב, אז אראה אותך מחר, כרגיל." אמרתי.

"הו, שכחתי! באמת רציתי להתקשר אליך היום." היא אמרה, "אביחי חזר מחו"ל אז הוא יעזור לי, ואת כבר לא צריכה לבוא יותר."

זו הייתה הפתעה. לקח לי רגע לעכל את מה ששמעתי. הודינו זו לזו על הכול והתחבקנו. הלכתי הבייתה שקועה במחשבות. איזשהו עול ירד מכתפיי אך לא הייתי בטוחה אם זהו עול הקניות או משהו אחר.

כשהגעתי הבייתה, אמי כבר הייתה שם. היא עמדה במטבח ושטפה כלים. עברנו את חילופי המילים הרגילות, הי – מה שלומך? – בסדר. – יופי, ופניתי לחדרי. בדרך עצרתי לפתע, וללא סיבה הסתובבתי והבטתי בה. היא עמדה מול הכיור, גבה מכופף מעט קדימה ועל פניה הבעה רצינית ועייפה.

התקרבתי אליה. "אמא, אפשר לעזור?" שאלתי.

היא הרימה את ראשה והביטה בי בהפתעה, לרגע לא בטוחה אם חלמה את מה ששמעה. "כן. את יכולה להכין סלט."

"כמה – כמה?"

"3 – 3." אמרה, הפעם עם חיוך רחב.

ניגשתי למקרר. פתחתי את מגירת הירקות וספרתי שלוש עגבניות ושלושה מלפפונים. אמא סיימה את הכלים והדליקה את הקומקום. שטפתי את הירקות והיא שלחה יד וליטפה את שיערי. הרגשתי נפלא.  באותו רגע הרגשתי מה זה להיות מספר אחת.


רוצה ללמוד איך לכתוב סיפור או ספר מא' עד ת'?

הצטרפו לקורס האינטרנטי שילמד אתכם איך לקבל רעיונות ולבנות מהם עלילה, איך לתאר מקומות ולאפיין דמויות ועוד ועוד.

כל הפרטים כאן